הפסוק מציג את הפיצוי שמעניק ה' לצבא בבל על מאמציו הקשים במצור על העיר צור, וזאת מתוך העיקרון שה' אינו מקפח שכר של שום בריה [אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הפרשנים מצביעים על חלוקה ברורה בפסוק בין השכר המיועד למלך לבין השכר המיועד לחייליו. ה' מוסר את ארץ מצרים לנבוכדנצר, אך השליטה והניצחון הם עצמם השכר של המלך. מלך אינו יוצא למלחמה למען חמדת רכוש, אלא למען כבוד הניצחון, המלכות והממשלה בארץ שכבש. לכן, הפסוק מדגיש כי הרכוש יהיה שָׂכָר לְחֵילוֹ – שכר המיועד לאנשי הצבא בלבד, בעוד שהמלך זוכה בכבוד הכיבוש [אברבנאל].
הפסוק מפרט את אופן לקיחת השכר ומתאר כי צבא בבל וְנָשָׂא – כלומר ייקח [מצודת ציון], את הֲמֹנָהּ – את מרבית העם המצרי [מצודת ציון], ויוביל אותם בשבי כדי שישמשו כעבדים וכשפחות [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף, הפסוק משתמש בכפילות וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ. ישנו הבדל דק בין המונחים: שְׁלָלָהּ מתייחס לרכוש הכללי שנותר במדינה לאחר סיום המלחמה, ואילו בִּזָּהּ מתייחסת לרכוש שאנשי הצבא בוזזים ולוקחים לעצמם כל אחד באופן אישי [מלבי"ם באור המילות]. כל הרכוש והשבי הזה יינתנו במתנה לחיילים כפיצוי מלא על עבודתם [מלבי"ם].