חורבנה של מצרים נועד להיות מוחלט ומקיף, ולא להשאיר לה כל פתח של תקווה או אפשרות לשיקום מהיר. גזירת השממה חלה לא רק על הארץ עצמה, אלא מלווה בפיזור מוחלט של תושביה ברחבי העולם למשך תקופה קצובה של ארבעים שנה.
הפרשנים מסבירים כי המילה נְשַׁמּוֹת משמעותה שוממות, והמילה מׇֽחֳרָבוֹת נגזרת מלשון חורבה. כמו כן, הפעלים וַהֲפִצֹתִי ו-וְזֵרִיתִים משמעותם זהה – פיזור האוכלוסייה [מצודת ציון, שטיינזלץ].
הביטוי בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת מתפרש בכמה רבדים. ברמה הפשוטה, מצרים תהיה דומה לשאר הארצות השוממות ותיחרב יחד איתן [מצודת דוד, שטיינזלץ]. אולם, הגישה המעמיקה יותר מצביעה על כך שהחורבן יכה גם במדינות השכנות למצרים. לעיתים חבל ארץ עשוי להיות שומם, אך במרכזו יישארו ערים מיושבות, כעין איים בלב ים. לכן מדגיש הכתוב שגם וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מׇֽחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ – תושבי מצרים לא יוכלו להיעזר בשכנים כדי לבנות ולהתיישב מחדש, שכן גם ערי שכניהם יהיו חרבות. יתרה מכך, עוצמת החורבן של מצרים תהיה כה גדולה וייחודית, עד שבהשוואה אליה, ארצות השכנים כלל לא ייראו שוממות [מלבי"ם].
הפליטים והשרידים שישרדו את החורבן לא יזכו להתיישב יחד במקום אחד במדינה אחרת, אלא יתפזרו לחלוטין בין הגויים [מלבי"ם]. פיזור זה, כפי שמתבטא במילים וַהֲפִצֹתִי אֶת־מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם, מעלה קושי הנוגע לאיסור ההלכתי על מצרי לבוא בקהל ישראל (להתחתן עם יהודים) עד הדור השלישי לגיורו. איסור זה חל כאשר מקורו של האדם ידוע וקבוע. אם המצרים יתפזרו וייטמעו בין העמים, זהותם תאבד, ועל פי כללי ההלכה הקובעים כי הולכים אחר הרוב במקרי ספק, הם יהיו מותרים לבוא בקהל מיד. מצב כזה יהווה עבורם טובה גדולה ולא עונש. כדי למנוע מציאות שבה עונש הפיזור יהפוך ליתרון, מדגיש הכתוב שהגלות תארך בדיוק אַרְבָּעִים שָׁנָה. לאחר מכן יקבץ ה' את המצרים חזרה לאדמתם, זהותם המקורית תשוב להיות ברורה ומובחנת, והאיסור ההלכתי החל עליהם יישאר על כנו כמקודם [אהבת יהונתן].