הנבואה משתמשת בדימויים עזים מעולם המים כדי להמחיש את מפלתו של מלך מצרים, המדומה לתנין או לדג עצום. דרך משל הציד, מתואר כיצד שליט רב עוצמה נעקר בכוח מאזור השליטה הבטוח שלו, וגורר עמו לאבדון את כל הנתונים למרותו.
המילה חַחִים֙ מתארת טבעות ברזל, קרסים או כלי ציד גדולים, שנועדו לנקוב את לחיי הדג או הבהמה כדי למשוך אותם בכוח מתוך המים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה נכתבת בפסוק עם שתי אותיות יו"ד (חחיים), אך נקראת כאילו נכתבה עם יו"ד אחת בלבד [רד"ק, מנחת שי]. הדימוי של נתינת החחים בִּלְחָיֶ֔יךָ, כלומר באזור הסמוך לפה [מצודת ציון], ממחיש כיצד ה' יוציא את פרעה ממצרים בעל כורחו. כשם שדג חזק בסביבתו הטבעית במים אך הופך לחלש ורפה כוח כשהוא מועלה ליבשה, כך פרעה יאבד את כוחו כשיצא מגבולות ארצו וייענש [מלבי"ם]. גישה שונה לחלוטין מפרשת את החחים בלחייים כמשל לבלבול ולשיתוק צדדי; חכמי מצרים יאבדו את חכמתם, ופיהם ייבלם כאילו הושם בו מתג ורסן [אהבת יהונתן].
המשך הדימוי מציג מראה יוצא דופן שבו הדגים הקטנים נדבקים אל מפלצת המים בשעה שהיא נמשכת החוצה. דְגַת היא מילת קיבוץ הכוללת את כלל הדגים [רד"ק, מלבי"ם], והם נדבקים בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ, שהם מעין לבוש המכסה את בשר הדג [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדגים הקטנים מסמלים את נתיניו של פרעה. כאשר המנהיג נלכד ונופל, הוא מושך אחריו את העם כולו. השרים, הפרשים, הגיבורים ודלת העם אובדים כולם יחד עמו. ה' ייתן בלב הגיבורים את הרצון לצאת עם פרעה למלחמה, וכך יפלו כולם יחדיו [רש"י]. מנגד, ישנה דעה הרואה בדגים הקטנים הנדבקים אליו רמז לאומות אחרות שייגררו עמו לאבדונו [צאינה וראינה].