השליט הבבלי הגדול נבוכדראצר, על כל כיבושיו הכבירים, מוצג כאן כפועל המבצע את המשימות שהטיל עליו אדונו. הדימוי ממחיש כי מסעות המלחמה שלו אינם אלא שליחות מאת ה', שעליה הוא זכאי לקבל תשלום [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה פְּעֻלָּתוֹ מתייחסת לשכר המגיע למלך בבל על העבודה הצבאית המאומצת שהשקיע במצור על העיר צור, פעולה שנעשתה במצוות ה'. עם זאת, ישנה הבחנה לשונית מעניינת: בעוד שהמילה "שכר" מתייחסת לרווח הכללי ויכולה לתאר גם הישג שהושג על ידי הפעלת אחרים, המילה פְּעֻלָּתוֹ מדגישה את העבודה האישית שנעשתה ללא מתווכים, מתוך רצון לזכות בתפארת המעשה עצמו [מלבי"ם].
כתשלום על מאמץ זה, ה' מכריז נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. אולם נשאלת השאלה: האם מצרים נמסרה לידי בבל רק כדי לשמש אמצעי תשלום? על כך עונה סוף הפסוק במילים אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי. רוב הפרשנים מסכימים כי מצרים אינה נופלת על לא דבר, אלא נענשת כגמול ישיר על הרעה שעשתה. חטאה המרכזי של מצרים, שמוגדר כפגיעה בה' עצמו, הוא היותה "משענת קנה רצוץ" לבית ישראל. המצרים הבטיחו הבטחות שווא, נטעו בישראל תקוות שקר לעזרה, ובכך הכשילו אותם. לפיכך, מסירת מצרים לידי בבל משלבת שתי מטרות מקבילות: מתן שכר ראוי לכשדים על עבודתם, וענישת מצרים על חטאיה כלפי ישראל ועל גאוותה [אברבנאל].