סדר הזמנים של נבואות המקרא אינו תמיד כרונולוגי, ולעיתים הכתוב מארגן את החזונות על פי סדר התגשמותם ההיסטורית או ההקשר הרעיוני שלהם, ולא על פי התאריך המדויק שבו נאמרו.
תאריך הנבואה נפתח במילים בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית, מניין המתייחס לשנת שלטונו העשירית של המלך צדקיהו ולגלות המלך יהויכין [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה], ויש המציעים כי ייתכן שזוהי גם השנה העשירית לתחילת נבואתו של יחזקאל [ביאור שטיינזלץ]. המילה בָּעֲשִׂרִי מכוונת לחודש העשירי בלוח השנה, הלא הוא חודש טבת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מיקום הנבואה בספר מעורר קושי כרונולוגי בולט. נבואה זו נאמרה בשנה העשירית, אך היא נכתבה לאחר הנבואה על מפלת העיר צור, שניטלה מאוחר יותר – בשנה האחת עשרה. הפרשנים מסכימים כי הכתוב בחר להקדים את המאוחר מסיבות עקרוניות, אך הם מציעים דגשים שונים לכך. גישה אחת מסבירה כי הנבואות סודרו על פי סדר התקיימותן בפועל, ולא על פי זמן אמירתן. מכיוון שנבוכדנצר מלך בבל החריב את צור בטרם החריב את מצרים, נכתבה מפלת צור תחילה [רד"ק, אברבנאל]. לכך יש להוסיף כי מצרים חוותה מספר חורבנות, והחורבן הסופי שלה התרחש רק לאחר חורבנה של צור [מלבי"ם]. גישה משלימה מצביעה על עריכה נושאית: יחזקאל קיבל רצף של נבואות על פרעה ומצרים שהשתרעו על פני שנים רבות – בשנה העשירית, האחת עשרה, השתים עשרה והעשרים ושבע. כדי ליצור רצף ענייני, סיים הנביא לכתוב את כל נבואות צור, ורק לאחר מכן קיבץ יחד את כלל הנבואות העוסקות במצרים לחטיבה אחת שלמה [מלבי"ם, אברבנאל].
העיתוי שבו נאמרה הנבואה – השנה העשירית – אינו מקרי. באותה עת היו ישראל נתונים במצור בבלי קשה, והם ציפו וקיוו שפרעה מלך מצרים יבוא לעזרתם ויצילם. ה' העביר לנביא את המסר באותו הזמן בדיוק, כדי להבהיר שמצרים היא משענת קנה רצוץ שהבטיחה לעזור אך לא תעמוד בהבטחתה [אברבנאל].
במילים הָיָה דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר טמונה גם הנחיה נסתרת לנביא. בדרך כלל, כאשר נביא מקבל גזירה קשה בטרם הוציא אותה אל הפועל, פתוחה בפניו האפשרות להתפלל ולבקש רחמים כדי לבטל את רוע הגזירה. אולם כאן, דבר ה' בא אל יחזקאל במטרה למנוע ממנו להתפלל ולבקש רחמים על מצרים. עם זאת, הגזירה כוונה באופן מדויק כלפי מלך מצרים ולא כלפי הארץ כולה, מתוך התחשבות בגרים ובפליטים מבני ישראל ששהו בארץ מצרים באותה תקופה [אהבת יהונתן].