הבטחת הגאולה והשלום בארץ ישראל שזורה באופן הדוק במפלתם של אויבי העם. תהליך החזרה לארץ אינו מתרחש בבת אחת, אלא בשלבים. בתחילת שיבת ציון סבלו השבים מהתנכלויות של אויבים ומציקים, אך בהמשך, כאשר וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, תתרבה הישיבה בארץ והם יזכו לשלווה מוחלטת [מלבי"ם].
הביטחון והשקט יושגו בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים, כלומר כאשר ה' יטיל עונשים [ביאור שטיינזלץ] על הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם, שהם אותם זרים שהרעו לישראל [צאינה וראינה] וביזו אותם. השלווה תנבע מעצם עשיית הדין באויבים, שכן לא יישאר עוד מי שיוכל להרע להם [מצודת דוד].
רובד נוסף להבנת הקשר בין עונשם של הגויים לשגשוגם של ישראל נוגע לאופן קבלת השפע בימי בית שני. בתקופה זו, שבה לא שרתה השכינה במלואה, הצלחתם של ישראל לא נבעה משפע ישיר, אלא הגיעה אליהם כתוצאה מנפילת אומות העולם. השפע והטובה שהיו ראויים להגיע לאומות הועברו לישראל, משום שאותן אומות חטאו ונענשו. לכן הישיבה לבטח תלויה בעשיית השפטים באויבים [אהבת יהונתן].
מתוך מהלך היסטורי זה, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. עם ישראל יכיר בכך שה' הוא שעשה את משפטם והציל אותם מיד אויביהם [מצודת דוד], וידעו כי הוא משגיח עליהם בהשגחה פרטית ומיוחדת [מלבי"ם].