שליט צור, אשר שלט במעצמה הכלכלית הגדולה בעולם באותה תקופה, ישב בביטחון מוחלט ובבדידות מזהרת מכל איום. תחושת העוצמה הבלתי מוגבלת שלו הובילה אותו לאשליה מסוכנת של אלוהות ולגאווה חסרת תקדים.
הנביא פונה אל לִנְגִ֨יד צֹ֜ר. בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת למי בדיוק מכוונים הדברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למלך צור עצמו, וכעת הנביא עובר מנבואה על העיר לנבואה אישית על מלכה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הנגיד אינו המלך (שיוזכר בהמשך הפרק), אלא פקיד ושליט עליון הממונה על ניהול ענייני המדינה [מלבי"ם].
על טענתו יַ֣עַן גָּבַ֤הּ לִבְּךָ֙ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ל אָ֔נִי, מסבירים הפרשנים כי גאוותו נבעה מכך שחשב שהוא בעל יכולת עצומה וכל יכול, ושאיש אינו מסוגל להזיק לו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המילה אֵ֣ל בהקשר זה מבטאת כוח ויכולת פעולה [אברבנאל].
תחושת האלוהות שלו נשענה על מיקומו הפיזי: מוֹשַׁ֧ב אֱלֹהִ֛ים יָשַׁ֖בְתִּי בְּלֵ֣ב יַמִּ֑ים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהקבלה: כשם שה' יושב בשמים ממעל, מובדל, נשגב ושמור מבני אדם, כך שליט צור ישב במבצר חזק המוקף בים, מבודד מן הבריות ובלתי חדיר לאויבים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מסורת מדרשית מפרשת זאת באופן מעשי, ומתארת כיצד בנה לעצמו מנגנון אווירי מופלא מעל הים, מעין שבעה רקיעים, כשהוא יושב על הרקיע העליון העשוי זהב [רש"י, חומת אנך].
מול אשליה זו, מציב ה' את המציאות: וְאַתָּ֤ה אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל. השליט אינו אלא בן אנוש שנוצר מעפר וישוב לעפר, ואין לו כל יכולת אמיתית [מצודת דוד, אברבנאל]. בניגוד לאנשי מופת שזכו לשפע או לרוח אלוהית, בשליט צור לא נמצא שום ניצוץ אלוהי [מלבי"ם].
למרות אפסותו האנושית, וַתִּתֵּ֥ן לִבְּךָ֖ כְּלֵ֥ב אֱלֹהִֽים – הוא מתיימר בטיפשותו להשוות את מחשבותיו ודעתו ללב האלוהים, מעשה המעיד על סכלות ויומרה ריקה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].