הנביא פונה אל מלך צור בלעג ומתעמת עם היוהרה העצומה שלו, שבעטיה הוא תופס את עצמו כגדול החכמים ויודע כול. הפנייה המקנטרת הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל נאמרת בלשון תמיהה, כאילו נכתבה עם ה"א השאלה: וכי באמת חכם אתה יותר מדניאל? [מצודת דוד]. דניאל מוזכר כאן משום שחכמתו הייתה מפורסמת וידועה בכל רחבי בבל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ההשוואה לדניאל אינה מקרית, אלא טומנת בחובה עוקץ אירוני חריף. כאשר המלך נבוכדנצר עמד על גודל חכמתו של דניאל, הוא ביקש לסגוד לו, להעלות לו מנחות ולעשותו לאלוה, אך דניאל סירב לכך בתוקף. לעומתו, מלך צור מתגאה בחכמתו עד כדי כך שהוא הופך את עצמו לאלוה מיוזמתו [רש"י, מלבי"ם]. הנביא לועג למלך שרק בעיני עצמו הוא חכם כל כך [רד"ק], אולי בשל היותו משכיל ועשיר מופלג, תכונות שלעתים גורמות לאדם לחשוב שאין גבול להבנתו [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה מִדָּנִיֵּאל נכתבת במקור ללא האות יו"ד (מדנאל), אך נקראת כאילו היא קיימת, בדומה לאופן שבו נכתבת לעתים המילה ירושלים במקרא [רד"ק, מנחת שי].
הקנטור ממשיך במילים כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. משמעות המילה עֲמָמוּךָ היא הסתרה, כיסוי או עמעום, כמו זהב שזוהרו הועם [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. כלומר, הנביא שואל בתמיהה: האם שום דבר נסתר אינו נעלם ממך והכול גלוי ונהיר לך? [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. גם כאן ישנה רמיזה ישירה לדניאל, שעליו נאמר בספר דניאל כי שום סוד ורז אינם נסתרים ממנו [רש"י, מצודת דוד].