יחזקאל, פרק כ״ח, פסוק ט״ו

מלך צור מתואר כדמות שהחלה את דרכה בפסגת השלמות, אך איבדה את מעמדה בעקבות הידרדרות מוסרית ורוחנית.

הביטוי תמים מתאר אדם שלם וישר [מצודת ציון], בעל תדמית מושלמת שניחן בכליל המעלות, גם אם לאו דווקא במובן המוסרי [ביאור שטיינזלץ]. מעלה זו אפיינה אותו מיום הבראך, אך הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה ליום לידתו הפיזי, אלא ליום שבו עמד על דעתו והגיע לבגרות והבנה [רד"ק, מצודת דוד].

מצב אידיאלי זה נמשך עד נמצא עולתה בך, כלומר עד שהתגלה בו חטא שהפך אותו לבלתי ראוי לכבודו. באשר למהותה של אותה עוולה, מציגים הפרשנים מספר זוויות המשלימות זו את זו. יש המצביעים על גאווה קיצונית שהובילה את המלך להכריז על עצמו כאל [רש"י, מצודת דוד]. לעומתם, גישה אחרת ממקדת את החטא ביחסו לעם ה', ומסבירה כי העוולה הייתה שמחתו לאיד על חורבן ירושלים [רד"ק, אברבנאל]. שמחה זו נבעה ממניעים של תאוות בצע, מתוך שאיפה להרחיב את המסחר של צור על חשבון העיר החרבה. אולם, רדיפת הבצע והמסחר הענף הפכו לרועץ, והובילו להתפשטות של רמאות, חמס וחטא בתוך עירו [מלבי"ם, אברבנאל].

בעקבות אותה עוולה מורכבת של גאווה, שמחה לאיד ושחיתות כלכלית, איבד המלך את מעמדו הרם ואת זכויותיו הרוחניות, והמיט על עצמו חורבן מוחלט [מלבי"ם, אברבנאל].