התרסקותה של הגאווה האנושית באה לידי ביטוי במפגש אכזרי עם מציאות שבה השליט, שדימה עצמו לאל, ניצב חסר אונים מול אויב אנושי וחסר רחמים. ה' מביא על השליט זָרִים, שהם עמים נכרים וחזקים, וליתר דיוק הכשדים [מצודת דוד, מצודת ציון]. אותם אויבים מתוארים כעָרִיצֵי גּוֹיִם, מונח המבטא גבורה וחוזק אך בהקשר שלילי של אכזריות [מצודת ציון, מלבי"ם]. אלו עמים אכזריים שלא יחוסו על כבודו, לא יתחשבו בגדולה שהוא מייחס לעצמו, והוא לא יוכל לעמוד בפניהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כאשר האויבים יתקפו, הם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם, כלומר ישלפו וירוקנו את חרבותיהם מתוך התער [מצודת ציון, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מכוונת עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ. רוב הפרשנים מסבירים כי המשמעות היא שחכמתו הרבה של השליט לא תעזור לו להינצל [מצודת דוד], והיא תושחת כליל בחורבנו [רד"ק]. יש המפרשים שחכמתו היא למעשה העושר הרב שצבר [מלבי"ם], או שהכוונה היא לצבא הגדול שאסף ברוב חכמתו, ועליו תונף החרב [רד"ק]. לצד הפירוש המילולי של שליפת החרב, מובא מדרש ולפיו מדובר בעונש משפיל של משכב זכור, עונש שניתן לשלושה מלכים שעשו עצמם אלוהים: יואש, חירם ונבוכדנצר [רש"י].
לבסוף, האויבים וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. המילה יִפְעָתֶךָ מתפרשת כזוהר, תואר פנים והופעה מאירה [מצודת ציון, רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ], או על דרך הדרש כ"יופי עיתך" [רש"י]. מאחר שהמושג יפעה מתייחס לרוב להופעה של אור או רוחניות, פעולת החילול מקבלת משמעות עמוקה: האויבים יבזו את זוהר בינתו, לא יימנעו משפיכות דמים בגללה [מצודת דוד], ויוציאו לחולין את ההופעה האלוהית שהשליט ייחס לעצמו בגאוותו [מלבי"ם].