יחזקאל, פרק כ״ח, פסוק י״ב

הנביא מצטווה לשאת קינה על מלך צור כאילו מותו ונפילתו כבר התרחשו, ומקונן על דמות שייצגה את פסגת השלמות, החכמה והיופי האנושי [ביאור שטיינזלץ].

הרקע לנבואה זו, כפי שעולה ממסורת חז"ל, מזהה את מלך צור עם חירם, בעל בריתם של דוד ושלמה. בשל עזרתו בבניין המקדש, זכה חירם לכבוד עצום עד שעמו הפך אותו לדמות אלוהית והאמין כי נכנס חי לגן עדן. העם הצורי לא מינה מלך רגיל תחתיו, אלא הציב פסל בדמותו או אדם יפה וחכם שייצג אותו, ואל הדמות האידיאלית הזו מכוונת הנבואה [מלבי"ם].

מוקד הפסוק הוא בביטוי הייחודי חוֹתֵם תָּכְנִית, המתאר את השלמות המוחלטת של המלך. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת ביטוי זה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תָּכְנִית נגזרת מלשון הכנה, מידה ותיקון. המלך מתואר כמי שהשלים את מידת השלמות, והוא מהווה צורה מתוקנת ומושלמת המכילה את סך כל החכמה, הכבוד והעושר האפשריים. אורח חייו ומעשיו ממוצים עד תום.
לעומת זאת, יש המפרשים את הביטוי באופן פעיל, ולפיו המלך כה מלא בחכמה עד שהוא עצמו מסוגל לחתום, לטבוע ולעצב כל תבנית וצורה [רש"י].
גישה נוספת קושרת את הביטוי לרקע ההיסטורי של חירם. המלך הנוכחי או הפסל המייצג אותו משולים לחותם מדויק. כשם שחותם נושא עליו את צורתו המדויקת של האדם החקוק בו ללא כל חיסרון, כך דמות זו חתומה ומכוונת בדיוק נמרץ לדמותו של חירם המקורי [מלבי"ם].

הפסוק מסיים בפירוט אותה שלמות נדירה: מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. המילה כְּלִיל משמעותה שלמות הכוללת הכול. המלך ניחן בכל יופי שרק יכול להיות, ללא כל פגם או חוסר, הן בתכונותיו השכליות והן במראהו החיצוני [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].