נבואת זעם זו מתעמתת עם שיאה של הגאווה האנושית, וקוראת תיגר על שליט הרואה את עצמו כאל בלתי תלוי בכוחות הטבע או בהשגחה העליונה. מנהיגה של אימפריה הנשענת על נהר אדיר מכריז על בעלות מוחלטת על הטבע ועל עצם קיומו.
הפנייה אל הנביא נפתחת בכפילות הלשון דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ. כפילות זו אינה מקרית, אלא רומזת למעבר ממידת הדין למידת הרחמים. ה"דיבור" מייצג פנייה קשה וחריפה, בעוד ה"אמירה" מייצגת לשון רכה ונעימה, בדומה לסדר הבריאה שבו החושך והערב קודמים לאור הבוקר [אהבת יהונתן]. מיד לאחר מכן, ה' מכריז הִנְנִי עָלֶיךָ, כלומר, אני יוצא להילחם בך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מכנה את פרעה הַתַּנִּים הַגָּדוֹל. מילה זו מקבילה למילה תנין, ומתארת דג עצום, יצור דמוי נחש או זוחל טורף ומאיים כדוגמת הקרוקודיל [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הדימוי נובע ממקור העושר של מצרים: בניגוד לארצות אחרות התלויות בגשמי שמיים, מצרים מושקית ומשגשגת אך ורק בזכות מימי נהר הנילוס. משום כך, הנביא ממשיל את הממלכה כולה לנהר, את העם לדגים, ואת מלך מצרים לזוחל טורף ואכזר השולט במים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
פרעה מתואר בתור הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו. הוא שוכב במנוחה, שאנן וחסר דאגות, מבלי שאיש יעז להחריד אותו [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון רבים נובע מכך שהמצרים המשיכו את מי הנילוס המרכזי אל עבר בריכות ותעלות רבות שהשקו את כל הארץ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מתוך תחושת הביטחון הזו, פרעה יוצא בהכרזה יהירה: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שפרעה מתפאר בעצמאותו המוחלטת. הוא מצהיר כי הנהר מספק את כל צרכיו, ולכן הוא אינו זקוק לחסדי העליונים, אינו תלוי במטר היורד מן השמיים, ואינו נדרש לנדוד למדינות אחרות כדי לחפש תבואה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
שיא הגאווה מתבטא במילים וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. הצהרה זו מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הפוליטי והאישי, פרעה טוען כי בזכות חוכמתו, גבורתו ופועל ידיו הוא גידל ורומם את עצמו למעמד של מלך אדיר [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. ברובד המעשי, הוא מתפאר בכך שהוא זה שתיקן וסידר את הנהר כדי להשקות את ארצו [רד"ק]. אך ברובד התיאולוגי, מדובר בהכרזה של האלהה עצמית. המצרים האמינו כי ישנו תנין עליון שברא את עצמו ואת הנילוס, ופרעה מאמץ את התפיסה הזו, מזהה את עצמו עם כוחו של הנהר, וטוען לקיום נצחי כאל שברא את עצמו ואינו תלוי בבורא אחר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה ייחודית ושונה מציעה שלא ייתכן שפרעה טען שברא את הנהר באופן פיזי, שהרי הנהר היה קיים הרבה לפניו. במקום זאת, פרעה הבין שמי הנילוס הם שפע אלוהי טהור היוצא מגן עדן, ללא השתלשלות דרך כוכבים ומזלות, ולכן כוחות של כישוף אינם שולטים במים אלו (וזו הסיבה שגזר להשליך את ילדי ישראל דווקא ליאור, כדי ששום כישוף לא יצילם). חטאו של פרעה היה שלקח את היצירה האלוהית הטהורה הזו, ייחס אותה לעצמו והפך את הנהר לאליל שעבדו לו [אהבת יהונתן].