האשליה הטראגית של בריתות שווא מתוארת מבעד לדימוי של משענת קנה רצוץ. אומה מחפשת תמיכה אצל בת בריתה, אך מגלה כי אותה משענת אינה רק שברירית, אלא גם מסוכנת ופוצעת את מי שנשען עליה. הדימוי ממחיש את ההסתמכות ההרסנית של עם ישראל על הבטחותיה של מצרים אל מול האיום הבבלי.
הפסוק פותח במילים בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף, המבטאות אחיזה. הפרשנים מציינים את ההבדל בין כתיב המילה לקריאתה [רד"ק]: הכתיב "בכפך" רומז לכך שמצרים הייתה אמורה כביכול לסמוך את ישראל בידה שלה, אך הקרי "בכף" מתאר את בני ישראל האוחזים במצרים כפי שאדם תופס מקל הליכה בכפו. אולם, מיד כאשר הם נאחזים בה – תֵּרוֹץ. מילה זו נגזרת משורש ר.צ.צ, ומשמעותה שבירה ורציצה של הקנה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
השבירה אינה מסתכמת באובדן התמיכה, אלא גורמת לנזק ישיר: וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף. כאשר אדם נשען על קנה והוא נשבר, הוא נופל, והקצוות החדים והקרומיות של המקל חודרים לכתפיו ופוצעים אותו [רש"י, מצודת דוד]. בנמשל, הבטחות הסרק של מצרים לא רק שהכזיבו, אלא הפכו לרועץ וגרמו לישראל נזק כבד. כאשר חילה של מצרים נסוג, ישראל נותרו חשופים לזעמו של מלך בבל ונאלצו לשלם הון רב כדי לפדות את עצמם [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
החלק החותם של הפסוק, וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם, מציג מחלוקת פרשנית באשר למשמעות המילה "והעמדת". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבין את המילה כפשוטה, מלשון עמידה. כאשר אדם נשען על מקל, גופו כפוף מעט ומרכז הכובד שלו נשען על המשענת. ברגע שהמקל נשבר, האדם נאלץ להזדקף ולעמוד בכוחות עצמו על מתניו כדי לא ליפול [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. המשמעות היא שמצרים, כמשענת חלשה, כאילו אומרת לישראל: "התחזקו על מתניכם, כי לא תוכלו לסמוך עלי עוד". ישראל נאלצו לעמוד ולהילחם בעצמם, למרות שכבר היו תשושים. מנגד, ישנם מפרשים הסבורים כי יש כאן היפוך אותיות, ויש לקרוא את המילה כ"והמעדת", כלומר גרמת להם למעוד, להיכשל וליפול [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אם כי פרשנים אחרים דוחים קריאה זו ודבקים במשמעות העמידה [רש"י, מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף וייחודי [אהבת יהונתן] קושר את הפסוק לעולם הכישוף שאפיין את מצרים. לפי פירוש זה, בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף רומז למעשי קסמים הנעשים בידיים, ואילו וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם מתייחס למצב של עמידה, בניגוד לסוג אחר של כישוף שבו המכשף נופל ארצה. כך או כך, הפסוק מדגיש כי גם כוחות הטומאה והכישוף המצריים נשברו ולא עמדו לישראל ביום פקודה.