חורבנה של מצרים מתואר כטוטאלי ומוחלט, עד כדי הפסקת כל תנועה וחיים בגבולותיה. הנבואה גוזרת על הארץ שממון כה כבד, שלא רק שבני אדם לא יחיו בה, אלא אף עוברי אורח ובעלי חיים ידירו את רגליהם ממנה.
לֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ – ארץ מצרים תהפוך למדבר ציה שומם כל כך, שאפילו מרעה בסיסי לעדרי הצאן והבקר לא יימצא בה [מלבי"ם], ומגודל השממון איש לא יעבור בתוכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, וְלֹא תֵשֵׁב – מצרים לא תהיה עוד מדינה מיושבת באנשים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
תקופת החורבן נקצבת לזמן רב ומוגדר של אַרְבָּעִים שָׁנָה [מלבי"ם]. רוב הפרשנים [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה] מוצאים במספר זה סגירת מעגל היסטורית המבוססת על מדרש חז"ל, הקושרת את עונשה של מצרים לתקופת יוסף. על פי החישוב, בחלומות פרעה נגזרו על מצרים ארבעים ושתיים שנות רעב (חישוב הנובע מכך ששבע הפרות הרעות ושבע השיבולים הרעות מוזכרות בפרשה שלוש פעמים). בפועל, הרעב בימי יוסף נמשך שנתיים בלבד ופסק מיד עם ירידתו של יעקב אבינו למצרים. כעת, ארבעים שנות הרעב והשממון שנותרו "כחוב" מאותה תקופה, נפרעות ונגבות ממצרים.
על כך מוסיף ומדייק אחד הפרשנים [אהבת יהונתן] בשאלה מדוע עונש זה חל רק על מצרים, הרי הרעב בימי יוסף נגזר על כל העולם. התשובה לכך היא שאכן הרעב המקורי הכה בכל הארצות, אך הפסקתו הפתאומית בזכות הגעתו של יעקב התרחשה אך ורק בגבולות מצרים. משום כך, רק מצרים נותרה חייבת בהשלמת ארבעים שנות השממון, והן באות עליה כעת.