יצא לכם פעם לקחת גוש של חימר או בוץ ולנסות לחרוט עליו ציור של בניין או עיר קטנה? ה' מבקש מהנביא לעשות פעולה דומה, מעין הצגה קטנה שתמחיש לעם מה הולך לקרות. ה' מצווה על הנביא לקחת לְבֵנָה, שהיא לבנת בניין פשוטה שעשויה מטיט שיובש בשמש או נשרף באש. למה נבחרה דווקא לבנה? קודם כל, מפני שערים נבנות מלבנים, ולכן היא סמל מצוין לעיר. מעבר לכך, הלבנה רכה בהרבה מאבן קשה, ולכן נוח מאוד לחרוט עליה. אבל יש כאן גם מסר עמוק: הלבנה היא בסך הכל חומר גלם פשוט וחסר צורה, וזה בא ללמד אותנו שלירושלים אין קיום עצמאי משלה בלי הרצון של ה'.
לאחר מכן ה' אומר לנביא: וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ, כלומר להעמיד את הלבנה ממש מול הפנים שלו. ההנחה של הלבנה מול הנביא רומזת לכך שגם ה' שם את ירושלים לפניו ומפנה אליה את עיני ההשגחה שלו. בשלב הבא מצטווה הנביא: וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר, כלומר לחרוט ולצייר על גבי הלבנה הרכה צורה של עיר עם חומות ובתים, וה' מבהיר מיד שהעיר הזו היא אֶת יְרוּשָׁלִָם. השילוב הזה, של החומר הפשוט יחד עם ההשגחה המיוחדת של ה' שמכוונת אליו, הוא הדבר היחיד שמאפשר בסופו של דבר את הבנייה של ירושלים כעיר מלוכה חזקה ויציבה.