הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית וקשה של שכיבה ממושכת על צד אחד, כדי לשאת ולשקף את חטאי בית ישראל ואת ההשלכות הנגזרות מהם. על פי רוב הפרשנים, הפעולה נועדה לעורר כאב וייסורים פיזיים, שדרכם יומחש משא החטאים של העם. עם זאת, יש המדגישים כי התרחשות זו לא התקיימה במציאות הפיזית, אלא במראה הנבואה בלבד [רד"ק].
הבחירה בצד השמאלי, שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי, מוסברת במספר דרכים. גישה אחת קושרת זאת למיקום הגיאוגרפי של שומרון, בירת עשרת השבטים, שהייתה ממוקמת משמאלה של ארץ יהודה [מצודת דוד, רד"ק]. גישה אחרת מציעה כי רוב בני האדם רגילים לשכב על צדם השמאלי, ולכן צד זה מסמל את "בית ישראל" המהווים את רוב מניין השבטים [רד"ק]. מנגד, יש החולקים על הסברים אלו וטוענים כי שמאל הנביא אינו מקביל לכיווני העולם, וכי מבחינה רפואית רוב האנשים שוכבים דווקא על ימינם [אברבנאל]. כיוון רעיוני שונה מציג את הצד השמאלי כסמל להנהגה טבעית ונסתרת של ה', בניגוד לימין המסמל ניסים גלויים. מאחר שעשרת השבטים הונהגו בדרך הטבע וזכו לפחות התגלויות ונביאים, הם נטו לחטוא בעבודה זרה. מתוך כך, השכיבה על השמאל באה ללמד עליהם זכות מסוימת ולהסביר את שורש נפילתם [מלבי"ם].
משמעות הפעולה טמונה במילים וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֹן וכן תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָם. המילה תִּשָּׂא מתפרשת מלשון סליחה וכפרה [מצודת ציון], או מלשון סבל ונשיאה בנטל הכבד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיסוריו של הנביא נועדו לכפר על עוונות העם כדי שלא יושמדו כליל, במיוחד לאחר שהנביא התקשה להשלים עם הפורענות הקשה שנגזרה עליהם [רש"י, מצודת דוד]. כפרה זו באה להשלים ולנקות את העוונות שנותרו גם לאחר עונש הגלות [חומת אנך].
מול גישת הכפרה, יש המפרשים את ייסורי השכיבה כסמל לעונש עצמו. חוסר היכולת להתהפך ולהניע את הגוף ממחיש את השעבוד הקשה והסבל שיחוו ישראל תחת עול הגויים, מידה כנגד מידה על כך שעבדו אלוהים אחרים [רד"ק]. עם זאת, יש הדוחים את שני הכיוונים הללו, בטענה שפרשה זו עוסקת בתיאור החורבן ולא בכפרה, וכן ששכיבה מסמלת מנוחה והשקט, ולכן אינה יכולה לייצג את הטלטול והצער הרב שבעונש הגלות והשעבוד [אברבנאל].