לאחר סדרת פעולות סמליות שביצע הנביא, ה' חושף בפניו את משמעותן המעשית והקשה: נבואה על הרעב הכבד והמצור העתידים לבוא על ירושלים. הציווי שניתן לנביא לאכול ולשתות במידה קצובה משמש כאות וכרמז לבני ישראל על המצוקה הקרבה.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי מַטֵּה לֶחֶם משמעותו משען. כשם שמטה פיזי משמש כמשענת לאדם חלש ורפה, כך הלחם הוא משענת החיים שאנשים נסמכים עליה כדי לשבוע [רד"ק, מצודת ציון]. שבירת מטה הלחם בירושלים משמעותה הבאת רעב כבד על העיר [מצודת דוד], בדומה לקללה המופיעה בתורה "בשברי לכם מטה לחם" [רד"ק].
בעקבות הרעב, התושבים יאלצו לאכול בְּמִשְׁקָל ולשתות מים בִּמְשׂוּרָה, שהיא כלי ייעודי למדידת נפח של נוזלים ומוצקים, מתוך צמצום ומחסור קיצוניים [ביאור שטיינזלץ].
למצוקה הפיזית תתלווה גם פגיעה נפשית עמוקה. האכילה תיעשה וּבִדְאָגָה – מתוך פחד וחרדה מתמידים שמא מלאי הלחם והמים המצומצם יאזל כליל [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. את המילה וּבְשִׁמָּמוֹן מפרשים רוב הפרשנים כמצב של תמהון לבב, בהלה ופחד [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון], בעוד שגישה נוספת מתארת זאת כמצב של דכדוך נפש עמוק וייאוש [ביאור שטיינזלץ].