הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית ומוחשית הממחישה את המציאות הקשה שתשרור בירושלים בזמן המצור. הציווי עובר מהתנוחה הגופנית של הנביא אל תפריט ההישרדות היומיומי שלו, שנועד לשקף את הרעב הכבד שיחוו תושבי העיר.
רשימת המצרכים הכוללת חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים מורכבת משמות של מיני תבואה וקטניות שונים [מצודת ציון]. המילה חִטִּין מופיעה כאן עם האות נון בסופה במקום באות מם, צורה דקדוקית המקבילה ללשון רבים רגילה [רד"ק]. בימים כתיקונם, ניתן לאכול כל אחד מהמינים הללו בנפרד [ביאור שטיינזלץ], כאשר פול ועדשים אינם משמשים כלל לאפיית לחם אלא במצבי רעב קיצוניים [רד"ק, אברבנאל]. המילה וְכֻסְּמִים נהגית עם דגש באות סמך [מנחת שי, רד"ק].
ההוראה וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וכן וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם דורשת מהנביא לטחון את התערובת לקמח וללוש את כולם יחד בקערה אחת [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מהווה סימן רע לבני ישראל: בימי המצור, בשל חוסר בלחם נקי, הם לא יוכלו לברור את החיטים האיכותיות למאכלם. תחת זאת, הם ייאלצו לערבב אותן עם מינים פחותים וליצור לחם תערובות נחות, שיאכל במיאוס ובחוסר טעם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר לתקופת הזמן, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־אַתָּה שׁוֹכֵב עַל־צִדְּךָ שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, קיימות גישות שונות בקרב הפרשנים:
הגישה המרכזית גורסת כי למרות שהמספר מתייחס לימים שבהם שכב הנביא על צדו השמאלי, הכוונה היא לכלול באופן סמוי גם את ארבעים הימים שבהם שכב על צדו הימני, שכן לאורך כל התקופה הזו שררו מצור ורעב [רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, יש הסבורים כי המספר מתייחס במדויק לשלוש מאות ותשעים ימים בלבד. לפי גישה אחת, ימים אלו אינם מסמלים שנים כפי שהיה בנבואות קודמות, אלא משקפים תקופה מציאותית של כשנה וחודש במהלך המצור שבה הרעב היה כבד מנשוא, ולכן ארבעים הימים הנוספים אינם מוזכרים כאן כלל [אברבנאל].
גישה היסטורית משלימה מסבירה כי במהלך המצור על ירושלים, צבא בבל נסוג זמנית מפני צבא פרעה. מיום חזרתם של הבבלים למצור ועד לחורבן העיר עברו בדיוק שלוש מאות ותשעים יום. בני העיר הכינו את לחם התערובות הדל הזה לתקופה זו בלבד, משום שלאחר מכן אזל המזון לחלוטין. בארבעים הימים האחרונים עד להבקעת העיר סבלו התושבים מרעב מוחלט ומוות, ולכן הלחם נאכל רק באותם ימים קצובים שצוינו, בעוד שבימים הנותרים לא נותר דבר לאכול [מלבי"ם].