הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית מזעזעת ודוחה, שנועדה להמחיש לעם בצורה החזקה ביותר את תנאי הרעב הקשים של המצור הקרב ואת חרפת הגלות. הציווי משלב אכילת מזון נחות עם שיטת אפייה טמאה, כדי לעורר זעזוע בקרב הרואים.
הנביא נדרש לאכול עֻגַת שְׂעֹרִים, שהיא מעין רקיק או חררה גסה הנאפית על גבי גחלים [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי בחירת השעורים, המשמשים לרוב כמאכל בהמות, מסמלת את חומרת הרעב שישרור במצור, אשר יאלץ את בני האדם לאכול מזון בהמה ויוריד אותם ממעלתם האנושית [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, קיימות גישות נוספות להבנת הביטוי: יש המפרשים כי הכוונה היא שצורת ההכנה והלישה תהיה מכוערת ודוחה, בניגוד לעריכה הנאה של עוגת חיטים [רש"י]. מנגד, יש הסבורים כי המילה "כמו" חסרה בפסוק, והכוונה היא שהנביא יאכל את הלחם המעורב (שהוזכר בפסוקים הקודמים) לבדו, כאילו היה עוגת שעורים פשוטה, שכן קשה מאוד לאכול לחם המעורב ממינים רבים כל כך [רד"ק].
החלק הקשה ביותר בציווי נוגע לאופן האפייה: וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה. המילה בגללי מתארת צואה יבשה ומתגלגלת, והפועל תעגנה משמעותו עשיית העוגה ואפייתה [מלבי"ם, רד"ק, מצודת ציון]. מאחר שבעיר הנצורה לא ייוותרו עצים להסקה, הנביא מצטווה לייבש צואת אדם, להבעיר אותה, ולהשתמש בה כחומר בערה לאפיית הלחם על גבי הגחלים שיווצרו [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מבחינה דקדוקית, ישנה מחלוקת אם הפועל מצביע על כך שנשים יאפו את העוגה, או שזהו ציווי ישיר לנביא לאפות אותה בעצמו [רד"ק, מנחת שי].
לשימוש בצואת אדם ישנן כמה משמעויות סמליות עמוקות. ברמה המעשית, הדבר ממחיש את המחסור המוחלט בעצים ומים במצור [אברבנאל]. ברמה הלאומית, הדבר מסמל את טומאת הגלות, שבה עתידים בני ישראל לאכול את לחמם כשהוא טמא בין הגויים [רד"ק, אברבנאל]. פירוש ייחודי מציע כי יש כאן ניגוד מכוון: בעוד שהמזון (שעורים) הוא מאכל בהמה, הטומאה (הצואה) היא של אדם. הדבר מרמז לכך שאף על פי שהעם ירד למדרגת בעלי חיים, החטא והטומאה שלהם נובעים מצלם האנוש שבהם, מנפשם המדברת שאותה טימאו במעשיהם [מלבי"ם].
כל המיצג הקשה הזה חייב להיעשות לְעֵינֵיהֶם. הפרשנים מסכימים כי הפעולה צריכה להתבצע בפומבי, לעיני הגולים או האנשים שיבואו אל הנביא, כדי שיראו בעיניהם את האות ויבינו את עומק השבר שיבוא עליהם. ציווי זה כה קשה ומעורר סלידה, עד שבהמשך הנבואה הנביא מזדעזע, מוחה על הטומאה ומעיד על טהרתו האישית, וה' נעתר לו ומאפשר לו להשתמש בצפיעי בקר הפחות מאוסים במקום בצואת אדם [אברבנאל].