הציווי המוטל על הנביא מהווה פעולה סמלית הממחישה את הרעב הכבד והמצוקה שילוו את ימי המצור. הפרשנים מסכימים כי המילה בְּמִשְׁקוֹל מציינת את אופן אכילתם של הנצורים, אשר מתוך פחד מפני הרעב ומכך שהלחם יאזל, אינם אוכלים כדי שביעה, אלא שוקלים ומודדים בקפידה כל מנת מזון. המשקל המדויק שנקבע, עֶשְׂרִים שֶׁקֶל, שווה ערך לכמאתיים גרם בלבד [ביאור שטיינזלץ].
ההגבלה אינה מסתכמת רק בכמות המזון, אלא גם בזמן צריכתו. הביטוי מֵעֵת עַד־עֵת מוגדר כפרק זמן של יממה שלמה, משעה מסוימת ביום אחד ועד לאותה השעה בדיוק ביום שלמחרת, ולא רק במהלך שעות היום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך עולה תמונה קשה של המצוקה, שכן מחמת החיסרון בלחם הם לא יאכלו מספר פעמים ביום, אלא יסתפקו בארוחה אחת בלבד לאורך כל היממה [רד"ק].