הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית הממחישה את גורלה הקרב של ירושלים, פעולה המשלבת מציאות של מלחמה פיזית עם נתק רוחני עמוק. הציווי דורש מהנביא לקחת מַחֲבַת – כלי ברזל שטוח [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], ולהציב אותה כקִיר – כותל [מצודת ציון] המפריד בינו לבין דגם העיר. מעשה זה נועד לשמש אוֹת – סימן [מצודת ציון] לְבֵית יִשְׂרָאֵל, מונח המכוון כאן ספציפית לבני יהודה וירושלים [מצודת ציון, אברבנאל].
באשר למשמעותו של קיר הברזל, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בכך סמל למציאות הצבאית הפיזית, המייצג את חומת העיר הממשית המפרידה בין הצבא הצר עליה לבין העיר עצמה [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, פרשנים אחרים חולקים על פירוש זה, בטענה שחומת העיר כבר נכללה בדגם שבנה הנביא קודם לכן. לכן, הם מציעים הסבר רוחני: קיר הברזל מסמל את חטאותיהם של ישראל שיצרו מחיצה אטומה בינם לבין ה' [אברבנאל, מלבי"ם, חומת אנך, שטיינזלץ]. הבחירה בברזל דווקא נועדה להמחיש את לבם הקשה של העם, ואת השחרות והכיעור של עוונותיהם [רד"ק]. מחיצה זו גורמת להסתרת פנים מצד ה', המונע את השגחתו הטובה מן העיר [אברבנאל, שטיינזלץ].
למרות הנתק, הנביא מצטווה להפנות את מבטו לעבר העיר – וַהֲכִינֹתָה אֶת־פָּנֶיךָ, פעולה של הכנה והכוונה למאבק [מצודת ציון, שטיינזלץ]. פעולה זו מבהירה לעם כי אף על פי שהאויב הוא זה שצר עליהם בפועל, למעשה ה' בעצמו הוא בעל המצור הנלחם בהם וגוזר את חורבנם [מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, יש הרואים בהפניית הפנים גם פתח לתקווה, ומסבירים כי מתקיים כאן מצור כפול: מצור פיזי מצד האויבים, אך גם מצור רוחני מצד ה' ונביאיו המנסים להבקיע את חומת הברזל של החטאים ולהשיב את העם למוטב. אם יצליחו הנביאים לנצח את העיר ולהחזירה בתשובה, העיר תינצל; אך אם קיר הברזל ייוותר על כנו, חומות העיר יובקעו והאויב ינצח [מלבי"ם, רד"ק].