יחזקאל, פרק ד׳, פסוק ג׳

הנביא מצטווה לקחת כלי ברזל שטוח, מַחֲבַת, ולהציב אותו ככותל המפריד בינו לבין דגם ירושלים, כדי לשמש סימן מוחשי, אוֹת, עבור תושבי יהודה וירושלים המכונים כאן לְבֵית יִשְׂרָאֵל. מחיצה זו, שמוגדרת כקִיר בַּרְזֶל, מסמלת מחד גיסא את חומת העיר הממשית המפרידה בין הצבא לתושבים, ומאידך גיסא מייצגת מחיצה רוחנית של עוונות קשים המסתירים את פני ה' ומונעים את השגחתו. הציווי להפנות את המבט למאבק, וַהֲכִינֹתָה אֶת־פָּנֶיךָ, ממחיש כי ה' בעצמו הוא זה שמנהל את המערכה וגוזר את החורבן, ולא רק האויב הפיזי. לצד זאת, הפניית הפנים מבטאת גם מצור רוחני שמטרתו להבקיע את חומת החטאים ולהשיב את העם למוטב; אם יצליחו בכך העיר תינצל, אך אם קיר הברזל ייוותר על כנו, האויב ינצח.