יחזקאל, פרק ד׳, פסוק י״ד

מתוך מצוקה עמוקה על הציווי לאכול מאכל משוקץ, הנביא משמיע צעקת יללה ואנחה וזועק אֲהָהּ֙ אל ה', בתחינה שלא ייאלץ לטמא את עצמו כעת. הוא מצהיר כי נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה בדבר מאוס, ואף מוסיף כי שמר תמיד על טהרת מחשבתו כדי שלא יבוא לידי טומאת הגוף. הנביא מעיד כי הקפיד על קדושת מאכלו מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה, עוד בטרם הבשיל שכלו לחלוטין, וכי ההצהרה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹא־אָכַ֙לְתִּי֙ מבטאת רף טהרה מחמיר שלפיו לא אכל אפילו מבהמה שנטתה למות למרות ששחיטתה כשרה. בנוסף הוא טוען כי וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל, כלומר מעולם לא אכל דבר מתועב, ואף נמנע מבשר שהתעורר לגביו ספק הלכתי או כזה שלא הורמו ממנו מתנות כהונה.