ה׳ מפרש לנביא את משמעות המעשה הסמלי שנדרש לעשות באפיית עוגת השעורים. פעולה זו נועדה לשמש אות למצבם העתידי של עם ישראל בימי גלותם. אכילת השעורים, המשמשות לרוב כמאכל בהמה, ממחישה את השפל שאליו יגיעו העם בגלות [מלבי"ם].
המילה כָּכָה מלמדת שכשם שמאכלו של הנביא נאפה על גללי אדם והיה נמאס, כך יאכלו בני ישראל את מזונם במקומות פזוריהם [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי המילה טָמֵא בהקשר זה אינה רק הגדרה הלכתית, אלא מבטאת דבר מאוס, נתעב ודחוי. המציאות המורכבת בגלות לא תאפשר לעם לשמור על נקיות מזונו ולהגן עליו מפני טומאת הגויים שבתוכם יחיו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. פעולת הגירוש עצמה מבוטאת במילה אַדִּיחֵם, הנגזרת מלשון דחייה והרחקה [מצודת ציון].