הנביא נדרש לבצע פעולה סמלית וקשה של שכיבה ממושכת על צדו, שנועדה להמחיש ולכפר על חטאי העם לאורך ההיסטוריה. הפעולה ממירה תקופות זמן ארוכות של חטא למספר ימים קצוב, ובכך מאפשרת לאדם בודד לשאת את משא העוונות הלאומי.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה שְׁנֵי משמעותה שנות עוונו של העם, ולא המספר שניים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, רש"י]. הביטוי לְמִסְפַּר יָמִים מורה על יחס של יום אחד כנגד כל שנת חטא [ביאור שטיינזלץ], והמילה וְנָשָׂאתָ משמעותה שתכפר על עוונם באמצעות שכיבה זו [מצודת ציון, מצודת דוד].
המרת השנים לימים נועדה להקל על הנביא. ה׳ המיר את צער השנים הארוכות שבהן העם חטא למספר ימים, שכן אם הנביא היה נדרש לשכב שנה כנגד שנה, הוא לא היה יכול לעמוד בכך ולכפר על העם [רש"י, מצודת דוד]. בנוסף, ישנו דמיון טבעי בין יום לשנה, שכן שניהם מייצגים מחזוריות שלמה של השמש, ולכן ראוי שהיום ישמש כסמל לשנה [מלבי"ם].
באשר לחישוב של שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, קיימת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים לגבי התקופה ההיסטורית שאליה רומז המספר:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמספר מציין את השנים שחלפו מרגע כניסת עם ישראל לארץ ועד לגלות עשרת השבטים בימי הושע בן אלה. חישוב זה מורכב מחיבור שנות השעבוד לגויים בתקופת השופטים (111 שנים) יחד עם שנות שלטונם של מלכי ישראל החוטאים, החל מפיצול הממלכה בימי ירבעם בן נבט [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. כדי להשלים את המספר המדויק, יש הכוללים בחישוב גם את שנות שלטונם של שמשון ושמגר, ואת התקופה שבה הוקם פסל מיכה [רד"ק]. מנגד, יש הסבורים כי 390 השנים נמנות החל מתחילת חטאם של עשרת השבטים בימי ירבעם ועד לחורבן בית המקדש הראשון [מלבי"ם].
אולם, גישה שונה לחלוטין מציג אברבנאל, הדוחה את החישובים הללו בטענה שהם דחוקים ונסמכים על חטאים של אנשים פרטיים ולא על חטאים לאומיים. לשיטתו, הביטוי בֵּית־יִשְׂרָאֵל מכוון כלפי ממלכת יהודה, שכן עשרת השבטים כבר גלו. אברבנאל מסביר כי ה׳ מצווה על הנביא לשכב דווקא על צדו השמאלי, צד הלב, כדי להתבודד ולהתעמק במחשבה על החטא הקדמון של מכירת יוסף. לפי פירוש זה, 390 הימים של בית ישראל, יחד עם 40 הימים של בית יהודה שיוזכרו בהמשך, מצטרפים יחד ל-430 ימים. מספר זה מקביל במדויק ל-430 השנים שבהן שהו בני ישראל בגלות מצרים כעונש על אותה מכירה, כאשר ההפרדה במספרים בין שבט יהודה לשאר השבטים נועדה רק כדי להדגיש את חשיבותו ומעלתו של יהודה.