הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית הממחישה את מהותה ואת גורלה של ירושלים באמצעות חפץ חומרי. הציווי לקחת לְבֵנָה מתייחס ללבנה העשויה מטיט שיובש בשמש או נשרף באש [מצודת ציון]. קיימת מחלוקת לגבי הגדרתה המדויקת של הלבנה; בעוד שיש מי שמזהה אותה כאריח גדול או כלוח עץ [רש"י, אברבנאל], הגישה המרכזית היא שמדובר בלבנת בניין של ממש [רד"ק, אברבנאל]. בחירה זו אינה מקרית, שכן ערים נבנות מלבנים, והלבנה משמשת כאן כמשל לעיר עצמה. בנוסף, מבחינה מעשית, הלבנה רכה ונוחה לחקיקה הרבה יותר מאבן קשה [רד"ק, אברבנאל].
מבחינה רעיונית עמוקה יותר, הלבנה הפשוטה מסמלת את העובדה שלירושלים אין קיום עצמאי ללא רצון ה'. כשלעצמה, היא מהווה רק חומר גלם חסר צורה [מלבי"ם].
הנביא נדרש להעמיד את הלבנה מולו, כפי שנאמר וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ [מצודת דוד]. מבחינה מסורתית, המילה וְנָתַתָּה נכתבת בכתבי היד בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי]. פעולת ההנחה מול פני הנביא אינה רק טכנית, אלא רומזת לכך שה' שם את ירושלים לפניו ומפנה אליה את עיני השגחתו [מלבי"ם].
לאחר מכן מצטווה הנביא: וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר, כלומר לחקוק, לצייר ולתאר על גבי הלבנה צורה של עיר, על חומותיה ויישובה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הכתוב מבהיר מיד כי העיר הנחקקת היא אֶת־יְרוּשָׁלִָם [מצודת דוד]. השילוב בין החומר הפשוט לבין ההשגחה האלוהית המופנית אליו, הוא זה שמאפשר בסופו של דבר את חקיקתה ובניינה של העיר על תילה כעיר מלוכה [מלבי"ם].