רגע המעבר משתיקה נבואית לדיבור פעיל מלווה בהגדרת גבולות האחריות של הנביא. השליחות אינה נמדדת בהצלחת השכנוע, אלא בעצם מסירת דבר ה' לעם קשה עורף.
לגבי העיתוי והמשמעות של המילים וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ, הפרשנים מציגים מספר גישות. יש המפרשים כי הכוונה היא לזמן שבו ה' יחפוץ לשלוח את הנביא אל העם [רש"י], או כאשר יגיע הזמן המתאים והוא יקבל רשות לדבר [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי פתיחת הפה תתרחש רק לאחר שה' יסיים לדבר עמו [רד"ק], או לאחר שהנביא ישלים את המעשים הסמליים שנצטווה לעשות בפרקים הבאים [מלבי"ם]. דעה נוספת קושרת הבטחה זו לאירוע מאוחר יותר בספר יחזקאל, כאשר יגיע הפליט מירושלים, ורק אז ייפתח פיו של הנביא [רד"ק בשם אביו]. פתיחת הפה אינה רק מתן רשות, אלא גם הענקת יכולת התבטאות; ה' יאפשר לנביא לדבר בצחות וברהיטות, למרות שאינו רגיל להוכיח אנשים וליישר את דרכם [מצודת דוד].
כאשר הנביא פונה אל העם, עליו לומר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה'. מטרת פתיחה זו היא להדגיש בפני השומעים כי הדברים אינם נאמרים מליבו ומשכלו של הנביא, אלא הם דברי נבואה ושליחות מדויקים כהווייתם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לא תהיה זו תוכחת מוסר רגילה ומנומקת, אלא מסר קצר וברור מאת ה' [מלבי"ם].
באשר למילים הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל, קיימת מחלוקת למי הן מכוונות. גישה אחת גורסת כי משפט זה אינו חלק מהמסר לעם, אלא הנחיה אישית של רוח הקודש לנביא: עליך רק למסור את השליחות, ומי שיבחר להקשיב יקשיב, שכן ידוע מראש שלא כולם יישמעו לדברים [רש"י]. לעומת זאת, דעה אחרת סבורה כי זהו חלק מהמסר שהנביא צריך לומר לעם בשם ה', שמשמעותו היא שאין על הנביא שום חובה לכפות עליהם להקשיב. מאחר שהם בֵּית מְרִי, כלומר עם מורד, ניסיון כפייה רק יעורר התנגדות גדולה יותר, ולכן יש להניח להם להחליט בעצמם [מצודת דוד]. יש הרואים במשפט זה משמעות קיומית עמוקה: מי שישמע לקול המוסר יזכה לחיות, ומי שיחדל ויסרב להקשיב, יחדל מן העולם [מלבי"ם]. יצוין כי זוהי הפעם השלישית שעיקרון זה חוזר על עצמו בנבואה [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה דקדוקית של מסירת הטקסט, קיימים הבדלי נוסחאות בניקוד המילה וְהֶחָדֵל; בעוד שבחלק מהדפוסים האות ה"א מנוקדת בצירה, בספרים וכתבי יד מדויקים וקדומים היא מנוקדת בסגול [מנחת שי].