הנביא יוצא אל הבקעה וזוכה להתגלות אלוהית נוספת, הממשיכה את המראות שחווה בעבר. הפעולה הפותחת, וָאָקוּם, ברורה ומובנת מאליה ואינה דורשת ביאור [רד"ק]. כאשר הוא מגיע, הוא מגלה כי וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד מבעוד מועד, שכן הנוכחות האלוהית כבר הקדימה והמתינה לו שם [ביאור שטיינזלץ]. הקדמה זו מצביעה על מידת ענווה יתרה של ה', שכן בניגוד למנהג המקובל אצל בשר ודם שבו התלמיד ממתין לרבו, כאן הרב הוא שממתין לתלמיד [רש"י].
מעבר לענווה, להתגלות זו ישנה משמעות השגחתית עמוקה. היא באה להמחיש לנביא פעם נוספת כי אף על פי שהשכינה עומדת לצאת לירושלים כדי להביא לחורבנה, היא עדיין שורה בתוך הגולה וממשיכה להשגיח על ציבור הגולים בבבל [מלבי"ם]. המראה הנגלה אליו מתואר כַּכָּבוֹד, והכוונה היא לדמות מראה המרכבה האלוהית שאותה כבר ראה בעבר על נהר כבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לנוכח ההתגלות העוצמתית, תגובתו המיידית של הנביא היא וָאֶפֹּל עַל פָּנָי, פעולה שנועדה לבטא השתחוויה והכנעה מוחלטת בפני ה' [מצודת דוד].