לאחר חוויית ההתגלות הנבואית, הנביא שב אל המציאות האנושית ומצטרף אל אחיו הגולים כשהוא שרוי בהלם עמוק ובשתיקה, בהמתנה לדבר ה׳.
הוא מגיע אל תֵּל אָבִיב, והפרשנים מסכימים כי זהו פשוט שמו של המקום שבו התגוררו בני הגולה. הביטוי אֶל נְהַר כְּבָר מתפרש במשמעות של 'על נהר כבר', כלומר בסמוך לנהר [רד"ק].
במילה וָאֵשֵׁב קיים הבדל בין כתיב התיבה לקריאתה [מנחת שי]. המילה נכתבת "ואשר", אך נקראת "ואשב". הכתיב "ואשר" בא ללמד שכאשר ראה הנביא את הגולים יושבים, הוא הצטרף אליהם, או שזוהי לשון של חיזוק. הקרי "ואשב" מתפרש כפשוטו – התיישבות פיזית. הכפילות בפסוק, המציין שהם יושבים ושגם הוא מתיישב שם, באה להדגיש שהנביא התיישב ממש באותו מקום, בתוך העם, ובאותו אופן שבו הם ישבו [רד"ק, מלבי"ם].
למרות שישב בתוך הקהילה במשך שִׁבְעַת יָמִים, הנביא מתאר את עצמו כמַשְׁמִים. הפרשנים מסבירים שמילה זו מבטאת מצב של תדהמה, בהלה, השתוממות ושתיקה מוחלטת [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. הנביא ישב משותק מדיבור, אחוז בהלה ושממון מכל המראות שחווה לאחרונה [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לשתיקה הממושכת היא שבאותו שלב עדיין לא הגיע אליו דבר ה׳ המפורש שאותו היה עליו למסור לעם, וכל עוד לא קיבל נבואה לאומרה, הוא נותר לשבת ביניהם בדומיה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].