הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקשירת הנביא אינה אירוע פיזי אלא מטאפורה. הנביא נדרש להסתגר בביתו, ותנועתו משותקת כאילו נכלא, כך שאינו יכול לצאת החוצה. המילה עֲבוֹתִים מפורשת כחבלים עבים, העשויים משלושה יתרים שזורים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה וַאֲסָרוּךָ משמעה קשירה [מצודת ציון].
ההסתגרות של הנביא היא למעשה גזירה אלוהית [רש"י], היוצרת מצב של סגר מוחלט המפקיע ממנו את היותו אדם חברתי [ביאור שטיינזלץ]. המילה בְּתוֹכָם מכוונת לכך שנאסר עליו לצאת ולהתהלך בין אנשי הגולה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
על פי רוב הפרשנים, הצירוף נָתְנוּ עָלֶיךָ מבטא תחושה כללית של שיתוק וכליאה כאילו נקשר על ידי אחרים, אך המלבי"ם מוסיף רובד סיבתי עמוק יותר. לדבריו [מלבי"ם], מכיוון שההגבלה והריתוק לבית שהוטלו על הנביא נובעים מחטאיהם של העם, המצב נחשב כאילו בני העם הם אלו ששמו עליו את החבלים וכבלו אותו בעצמם, ולכן הוא מנוע מלצאת אליהם.