שליחותו של הנביא מלווה באירוניה טראגית ביחס לעם ישראל. ה' מבהיר לנביא כי הוא אינו נשלח אל אומות זרות, אלא אל עמו שלו, הדובר את שפתו, אך דווקא הם יסרבו להקשיב. לעומת זאת, אילו היה נשלח אל עמים זרים, הם היו מגלים פתיחות רבה יותר לדבר ה', על אף מחסום השפה.
הנביא אינו נשלח אֶל־עַמִּים רַבִּים המגיעים מארצות רחוקות מאוד ושאת שפתם מעולם לא שמע [רד"ק], ולכן הוא אינו נדרש ללמוד שפות זרות כמו כשדית [מלבי"ם]. בכך, נחסך מהנביא הצורך לשנות את סגנון דיבורו הטבעי או להתאמץ להבין את תשובותיהם של השומעים [מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי המילה תִשְׁמַע בהקשר זה אינה מתייחסת לשמיעה פיזית, אלא להבנה. כלומר, עמים שאינך מבין את דִּבְרֵיהֶם.
ביחס להמשך, אִם־לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי אִם־לֹא משמש כלשון שבועה. ה' נשבע כי אילו היה שולח את הנביא אל אותם עמים זרים, הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ – הם היו מצייתים ומקבלים את דבריו. על אף פערי השפה, אותם עמים היו מחפשים מתורגמן כדי להבין את הנבואה [רד"ק], והיו מקבלים את המסר גם אם לא היה נאמר בסדר הדברים הטבעי והרהוט של הנביא [מצודת דוד].
מנגד, ישנה גישה החולקת על פירוש זה כשבועה, ומציעה לקרוא את הדברים כפשוטם: גם אם הנביא לא נשלח אל העמים הזרים באופן מיוחד, ברגע שתוודע להם נבואתו, הם ישמעו ויקבלו אותה [מלבי"ם].
מתוך כך עולה המסר המרכזי שלפיו סירובם של בני ישראל להקשיב לנביא אינו נובע מקשיי שפה או מחוסר הבנה, אלא מעזות פנים וקשיות עורף המונעים מהם לקבל את התוכחה והם משתמשים בעניין השפה רק כאמתלה [מלבי"ם].