שליחותו של הנביא מוגדרת באופן מדויק, תוך התמקדות בקהל היעד הספציפי שלו ובחובתו להעביר את המסר האלוהי ללא תלות בתגובת השומעים.
הציווי ללכת אֶל הַגּוֹלָה מכוון את הנביא אל קהל הגולים אשר ישב במקום אחר על גדות נהר כבר [רד"ק, מצודת דוד]. המונח הַגּוֹלָה מתייחס לבני הגולה עצמם או לכלל כנסת הגולים [רד"ק]. הגדרה זו מבהירה את ייחודו של הנביא: בניגוד לירמיהו שיועד לנבא ליושבי ארץ ישראל, שליחותו של יחזקאל מתמקדת אך ורק בבני הגולה. כמו כן, ההדגשה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ מלמדת כי הוא נשלח אך ורק לישראל, ואפילו הנבואות שעסקו בגויים נועדו להישמע באוזני בני עמו בלבד [מלבי"ם].
הכפילות בפסוק, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, מוסברת בקרב רוב הפרשנים כחיזוק שנועד להורות לנביא לדבר ולהוכיח את העם פעם אחר פעם, שוב ושוב, בתקווה שאולי יקשיבו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה כי הכפילות מחלקת את אופן ההעברה: על הנביא לדבר עמהם באריכות, אך בד בבד להבהיר להם כי הדברים אינם מלבו, אלא שעליו לומר להם בכל פעם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה [מלבי"ם]. פירוש נוסף, הנשען על התרגום לארמית, מצביע על שני שלבים בעבודת הנביא – תחילה להתנבא להם, ולאחר מכן לומר להם את הדברים [רד"ק].
סיום הפסוק, אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ, מבהיר את גבולות האחריות של הנביא. עליו לומר את דברי הנבואה בשם ה' בכל מקרה, בין אם העם יבחר להקשיב ובין אם ימנע מכך [רש"י, מצודת דוד]. תפקידו הוא להשמיע את הדברים מתוך תקווה שיאזינו, אך מימוש השמיעה אינו באחריותו, שכן מדובר בעם עיקש מאוד, וגם אם יאמינו בנבואתו, הבחירה נתונה בידיהם [ביאור שטיינזלץ].