שליחותו של הנביא אינה נתקלת במחסום של שפה או תקשורת טכנית. הפרשנים מסכימים כי ה׳ מבהיר לנביא שהוא נשלח אל עמו שלו, אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, החולקים עמו את אותה שפה. משום כך, הוא יבין אותם והם יבינו אותו היטב.
המילה שָׂפָה מציינת בפסוק זה את לשונו של העם [מצודת ציון], והמילה עִמְקֵי משמעותה שפה קשה. כלומר, הנביא אינו נשלח אל עם ששפתו עמוקה, זרה וקשה להבנה עבורו, או שאינו מורגל בה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
באשר לכפילות הביטויים עִמְקֵי שָׂפָה וכִבְדֵי לָשׁוֹן, הדעות חלוקות. גישה אחת רואה בכך כפל עניין במילים שונות לשם הדגשה בלבד [רד"ק]. לעומת זאת, יש המבחינים בין המושגים ומסבירים כי עִמְקֵי שָׂפָה מתייחס לקושי פיזי בהגיית המילים, בעוד שכִבְדֵי לָשׁוֹן מכוון לקושי בהבנת חוקי הדקדוק של השפה [מלבי"ם].
מתוך כך שהעם מבין היטב את לשון הקודש [מלבי"ם], הנביא אינו נדרש לשנות את סגנון דיבורו או להתאימו לקהל יעד זר. עליו למסור את הנבואה בדיוק באותה לשון ובאותו סדר שבהם נאמרה לו מפי ה׳ [מצודת דוד], שכן הבעיה שניצבת בפניו בהעברת המסר לעם איננה נובעת מחוסר הבנה לשונית [ביאור שטיינזלץ].