לאחר הקדשתו של הנביא ואכילת המגילה, ה' שולח אותו אל הגולים בבבל ומנחה אותו כיצד עליו להעביר את המסר. מוקד הציווי טמון בדרישה וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי, ביטוי שזכה למספר התייחסויות המשלימות זו את זו, ונוגעות הן לתוכן המסר והן לשפה שבה ייאמר.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהדרישה לדבר בִדְבָרַי משמעותה מסירת הנבואה ככתבה וכלשונה, ללא כל שינוי. ה' מזהיר את יחזקאל שלא לנסות למתק את הדברים ולדבר בנחת מתוך פחד מתגובת העם לנבואות הזעם, אלא למסור את המילים הקשות בדיוק כפי שנאמרו לו [חומת אנך]. מעבר לכך, להעברת הדברים המדויקת יש כוח סגולי, שכן סדר המילים המקורי היוצא מפי ה' מתקבל ומשפיע יותר על לב השומעים [מצודת דוד]. על הנביא להדגיש בפני העם כי הדברים אינם מגיעים מליבו, אלא הם דברי ה' [אברבנאל].
לצד המשמעות התוכנית, הפרשנים מסכימים כי המילה בִדְבָרַי מתייחסת גם לשפה עצמה, כלומר לדיבור בלשון הקודש. אף על פי שבני הגולה בבבל כבר החלו להתרגל לדיבור בשפה הכשדית ובשפות עמים אחרות, ה' מצווה על יחזקאל לדבר אליהם בעברית, בדיוק בשפה שבה קיבל את הנבואה [מלבי"ם]. הנחיה זו נועדה גם להרגיע את הנביא ולנסוך בו ביטחון. ה' מבהיר לו שהוא נשלח אל עמו שלו, ולכן אינו צריך לחשוש מקשיי שפה, מהצורך לתרגם את הנבואה, או מחוסר יכולת להבין את התשובות שישיב לו העם [רד"ק, אברבנאל].