ברגעי משבר של גלות ועזיבת השכינה, חווה הנביא מעבר דרמטי המלווה בסערה תחושתית ובקולות אדירים. מתוך הזעזוע עולה הכרזה תיאולוגית עמוקה על נצחיותו של כבוד ה', שאינו תלוי במקום פיזי או במקדש שחרב.
המילים וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כפעולה שנועדה להעביר את הנביא אל מקומם של גולי עם ישראל, לאחר שה' סיים לדבר עמו [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, קיימת מחלוקת האם מדובר בנשיאה פיזית ממשית, או שמא כל ההתרחשות אירעה בתוך מראה הנבואה, בו רק נדמה היה לנביא שרוח נושאת אותו [רד"ק, אברבנאל]. נשיאה זו משתלבת במראה המרכבה, המדמה את ה' כרוכב היוצא למסע ועוזב את בית המקדש בעקבות חטאי העם. רכיבה זו מסמלת גם את שליטתו המוחלטת של ה' על כלל כוחות הבריאה, המיוצגים בחיות המרכבה – האריה, השור, הנשר והאדם – המגלמים את הכוחות השונים בעולם כגון גבורה, עושר ושליטה, שכולם כפופים לחלוטין לרצון ה' [צאינה וראינה].
מיד לאחר מכן נשמע קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. רעש זה מתפרש כקול תנועתה והסתלקותה של המרכבה האלוהית ממקומה בבית המקדש או ממקום הנבואה [מלבי"ם, אברבנאל]. יש הסבורים כי הרעש מסמל את הזעזוע וההרעשה שיעברו ממלכות הארץ עם מהלכיו של ה' [מלבי"ם], או שהוא רומז מראש לקולות המחרידים של אויבי ה' שיבואו להחריב את ירושלים וירעישו את הארץ מפניהם [אברבנאל].
מתוך הרעש בוקעת הקריאה בָּרוּךְ כְּבוֹד־ה' מִמְּקוֹמוֹ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקריאה זו נועדה להעביר מסר של נחמה ואמונה לנביא: אל לו לחשוב שעם הסתלקות השכינה מבית קודש הקודשים נפגם או מתמעט כבודו של ה'. הכבוד האלוהי נותר שלם ומהולל כפי שהיה תמיד, ורק עם ישראל הוא שחסר ונפגע מהסתלקות זו [מצודת דוד, אברבנאל]. יתרה מכך, יש המפרשים כי כבוד ה' אף מתעצם ומוסיף טובה כאשר הוא מתרחק מסמל הקנאה והעבודה הזרה שהציבו ישראל במקדש, שכן המילה "ברוך" משמעותה תוספת של טובה וכבוד [רד"ק]. מנגד, יש המדגישים כי למרות עזיבת המרכבה, הברכה והשפע לא יפסקו מלרדת מירושלים, שכן ה' נותר תמיד מקור הברכה [מלבי"ם].
את המילה מִמְּקוֹמוֹ מסבירים הרד"ק והאברבנאל, בשם הרמב"ם, לא כתיאור של מקום גיאוגרפי פיזי, אלא כביטוי רוחני המצביע על מעלתו, מדרגתו ושלמות מציאותו של ה'.