העברת המסר הנבואי אל העם דורשת מהנביא להפנים את הדברים תחילה בעצמו, ולהפוך את החזון לחלק בלתי נפרד מנפשו. הציווי אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא מתפרש בשני אופנים עיקריים: יש המסבירים כי הכוונה היא למגילה הנמצאת בידו של ה' וניתנת לנביא [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מפרשים שהציווי מתייחס לתוכן המגילה עצמה – על הנביא לקבל את כל הכתוב בה, בין מלפנים ובין מאחור [מצודת דוד, אברבנאל].
ההוראה אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אינה פעולה פיזית, אלא מטאפורה ללמידה מעמיקה, קבלת הדברים והטמעתם בנפש [מצודת דוד, אברבנאל]. פעולת ה"אכילה" מסמלת התחכמות והשגת חוכמה רוחנית [אברבנאל]. מאחר שהמגילה מכילה נבואות קשות ואיומי ענישה, קיימת סכנה שהנביא יפעל רק מתוך פחד. קיום ציווי מתוך יראת העונש בלבד אינו הופך לקניין יציב בנפש האדם, ולכן נדרש הנביא "לאכול" את המגילה – להפנים את המסר עד שייכתב על לוח לבו ויהפוך לחלק ממעיו ומהווייתו הפנימית [מלבי"ם].
רק לאחר תהליך ההפנמה מופיע השלב המעשי: וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסכימים כי קיים כאן סדר פעולות מחייב – תחילה על הנביא ללמוד, לקבל ולהפנים לחלוטין את דברי המגילה, ורק כאשר המסר ספוג בתוכו לחלוטין, הוא בשל לצאת לשליחותו ולדבר אל העם.