לאחר תקופה של שתיקה עמוקה והמתנה, ההתגלות האלוהית פורצת אל הנביא. הפרשנים מסכימים כי המילה מִקְצֵה משמעותה בסוף [מצודת ציון, רד"ק], ולפיכך הצירוף וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים מתאר את סיומם של שבעת ימי השתיקה וההמתנה שבהם שהה הנביא [ביאור שטיינזלץ].
מבחינת מסורת כתיבת הפסוק, קיים הבדל צורני בין כתבי היד: בחלק מן הספרים מופיעה פסקא (רווח) ממש באמצע הפסוק, בעוד שבספרי מסורת ספרד אין בו פסקא כלל [מנחת שי].
התגלות זו של ה' מגיעה כדי לעמת את הנביא עם התנהלותו. עד כה, יחזקאל ישב בקרב הגולים, במקום מושבם [מלבי"ם], כשהוא משתומם ושותק ימים רבים מבלי לדבר. ה' מודיע לו כי שתיקה זו היא בגדר חטא המסכן את נפשו, שכן ייעודו הוא לשמש כ"צופה" לבית ישראל, שתפקידו להזהיר את העם מפני פורענות. על הנביא מוטלת האחריות להעביר את דבר ה' ולהזהיר את הרשע לשוב מדרכו הרעה כדי להציל את חייו. אם הנביא יימנע מכך, הרשע אמנם ימות בעוונו, אך הנביא ייחשב כמי שהרגו וה' יבקש את דמו מידו. לעומת זאת, אם הנביא ימלא את תפקידו ויזהיר את הרשע, גם אם הלה יבחר שלא לחזור בתשובה וימות בחטאו, הנביא יציל את נפשו שלו. מכאן שהעברת האזהרה האלוהית לרשעים היא חובה קיומית של הנביא, שנועדה בראש ובראשונה להציל את עצמו [אברבנאל].