הנביא נדרש לשתוק ולהימנע מתוכחה לנוכח סרבנותו של העם. הפרשנים מסכימים כי המילים וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק וכן וְנֶאֱלַמְתָּ אינן מתארות אילמות פיזית, אלא מהוות דימוי לכך שהנביא לא ידבר עמהם, כאילו לשונו דבוקה אל חִכֶּךָ, שהוא החלק המצוי מעל הלשון [מצודת ציון].
השתיקה הנדרשת מהנביא היא מקיפה: וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ. הוא מנוע מלהיות אדם שמוחה ומוכיח מיוזמתו ומליבו כאשר הוא רואה מעשים רעים [מצודת דוד]. יתרה מכך, האיסור חל לא רק על מסירת דברי נבואה, אלא גם על השמעת דברי תוכחה הגיוניים ושכליים [מלבי"ם].
הסיבה להשתקת הנביא טמונה במילים כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה – מדובר בעם מרדן, ולכן אין כל טעם להשמיע באוזניהם תוכחה, שכן הם בוודאות לא ישמעו לה וימשיכו למרוד [מלבי"ם, מצודת דוד].