האחריות המוטלת על הנביא אינה מוגבלת רק לחוטאים, אלא נוגעת גם להשגחה על אנשי המעלה, כדי לשמר את דרכם הטובה ולהצילם ממכשול. התועלת שבאזהרת הצדיק היא כפולה, ומשפיעה הן על המוזהר והן על המזהיר.
לגבי הצירוף וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק, מבחינה לשונית הכינוי בא להקדים את שם העצם, כלומר "הזהרת אותו, את הצדיק" [רד"ק, מלבי"ם]. הכוונה כאן היא לאדם שכבר הוחזק כצדיק בעברו [רד"ק]. הפרשנים מציגים שתי גישות לשאלה מדוע יש צורך להזהיר אדם כזה: גישה אחת מסבירה שהצדיק עלול לחשוב לחטוא מתוך ביטחון עצמי המבוסס על צדקתו עד כה, והאזהרה באה למנוע ממנו להוציא את מחשבתו אל הפועל [מצודת דוד]. גישה אחרת מדגישה שיש להזהיר אותו דווקא בגלל מעמדו כצדיק; עליו להישמר לְבִלְתִּי חֲטֹא אפילו חטא קטן בשוגג, שכן אצל צדיק חטא שגגה נחשב כחטא במזיד [מלבי"ם].
כאשר הנביא מזהיר אותו, התוצאה היא וְהוּא לֹא־חָטָא. הצדיק נשמע לאזהרה ואינו סר מדרך הצדק [רד"ק], וזאת משום שמעצם היותו צדיק הוא נוטה לציית לאזהרות מסוג זה [שטיינזלץ, מלבי"ם]. גם אם עלתה בליבו מחשבה לחטוא, הואיל וקיבל את האזהרה ונמנע מכך בסופו של דבר, הוא ניצל [מצודת דוד].
בעקבות קבלת התוכחה מובטח לו כי חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר. מבחינה דקדוקית, המילה חָיוֹ נכתבת באות וי"ו במקום באות ה"א, והמילה נִזְהָר מנוקדת בקמץ כפועל סביל [רד"ק]. חייו של הצדיק ניצלים בזכות זהירותו והיענותו לדברי הנביא.
בסופו של דבר, הרווח של הנביא הוא כפול: מלבד הצלת הצדיק, מתקיים בו וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. אילו הנביא היה נמנע מלהזהיר את הצדיק, הלה היה מוציא את מחשבתו לפועל ומת בעוונו, ודמו של הצדיק היה נדרש מידי הנביא [מצודת דוד].