הנביא חווה מעבר חד וטלטלה עזה, הן מבחינה פיזית־חזיונית והן מבחינה רגשית, כאשר הוא נלקח למשימתו מכוח צו עליון.
הפסוק פותח במילים וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי. הרוח נשאה את הנביא ממקומו והעבירה אותו למקום אחר, כאשר תחילה הוא התרומם באוויר ולאחר מכן נלקח למרחקים [מלבי"ם]. תיאור זה חוזר על דברים שנאמרו קודם לכן, עקב הפסקה ברצף הדיבור שנגרמה משמיעת קול [רד"ק, מצודת דוד]. יש המדגישים כי נשיאה זו, כמו גם כל האירועים והפעולות הסמוכים לה, לא התרחשו במציאות הפיזית אלא בתוך מראה הנבואה בלבד [רד"ק].
לאחר מכן מתאר הנביא את תחושותיו הקשות: וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי. המילה בַּחֲמַת משמעותה כעס וזעם [מצודת ציון], והיא משקפת מרירות נפש עמוקה וסערת רגשות שעומדות בניגוד למתיקות שחווה בתחילת נבואתו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר סיבות למרירות ולמועקה של הנביא: יש המסבירים כי הנביא התמלא מרירות משום שראה בחזונו את הפורענויות העתידות להתרחש [מלבי"ם]. אחרים תולים זאת בקושי הנפשי והמוסרי שלו לצאת ולהוכיח את בני עמו [רש"י]. גישה נוספת קושרת את צערו העמוק ודאגתו לכך שראה והרגיש את סילוק השכינה מבית קודש הקודשים [מצודת דוד, חומת אנך].
למרות הקושי וההתנגדות הפנימית, הנביא יוצא לדרכו מכיוון שוְיַד ה' עָלַי חָזָקָה. ביטוי זה מסמל את כוח הנבואה ששרה עליו בעוצמה [רד"ק, מצודת דוד]. כוח אלוהי זה עורר אותו בחוזקה אל השליחות [מלבי"ם], עד כדי כך שהנביא הלך בעל כורחו. הוא כבר לא פעל מרצונו החופשי, אלא הופעל על ידי כוחו ומרותו של ה' שכפו עליו ללכת אל בני הגולה ולנבא להם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].