ההתגלות האלוהית דורשת לעיתים מהנביא להתנתק מסביבתו האנושית ולעבור למרחב מבודד וטהור יותר, כדי להכיל את עוצמת המסר שעתיד להימסר לו. מעבר זה אינו רק שינוי גיאוגרפי, אלא הכנה רוחנית לקראת נבואות קשות על גורל העם והסתלקות ההשגחה.
כאשר הנביא מתאר וַתְּהִי עָלַי שָׁם, הכוונה היא למקומו בעיר תל אביב שבבבל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באותו מקום חלה עליו יַד ה', שהיא רוח הנבואה [ביאור שטיינזלץ], המבטאת את הכוח והחוזק העצום של החוויה הנבואית [מצודת דוד].
הציווי האלוהי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה קורא לנביא לעזוב את מקום היישוב ולעבור אל המרחב המישורי והשטוח של בבל [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים מספר סיבות לדרישה לצאת דווקא אל הבקעה. ראשית, היציאה נועדה לאפשר לנביא להתבודד ולהיות מוכן כראוי לקבלת הנבואה [מלבי"ם]. שנית, הבקעה נחשבת למקום טהור יותר מתל אביב, שהייתה מלאה בבני אדם [רד"ק]. בנוסף, ישנה סיבה הקשורה למצבם הרוחני של העם – בני ישראל ששהו בסביבתו של הנביא לא היו ראויים לכך שרוח ה' תחול עליו בעודו נמצא בתוכם [מלבי"ם].
מעבר לכך, לבקעה המסוימת הזו ישנה משמעות היסטורית ורוחנית עמוקה. זוהי בקעת בבל, המקום שבו התרחש בעבר חטא דור הפלגה. דווקא במקום שבו ה' בלל את שפת כל הארץ וביטל את מחשבתם של בני האדם, הוא בוחר להראות לנביא את השגחתו על הברואים [רד"ק, אברבנאל].
ההבטחה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ (כלומר, אדבר אתך [ביאור שטיינזלץ]), נועדה להכין את הנביא למראה כבוד ה' שיתגלה לו שם פעם נוספת. חזרה זו על מראה המרכבה נועדה להשכיל את הנביא בסודות ההשגחה וההנהגה האלוהית [רד"ק]. יתרה מכך, מכיוון שהנבואות הבאות עתידות לעסוק בחורבן ירושלים, ה' הראה לו בבקעה את מסע השכינה והסתלקות ההשגחה מתוך העם [אברבנאל].