שתיקתו של הנביא נקטעת באמירה אלוהית המגדירה את כובד אחריותו. ה' פונה אליו בתוכחה על כך שהוא יושב דומם, ומבהיר לו כי שתיקתו מסכנת נפשות ועליו למלא את חובתו ולהזהיר את הציבור והיחיד כאחד [רש"י, מלבי"ם, חומת אנך].
תפקידו של הנביא מוגדר כצֹפֶה, כלומר חוזה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הדימוי כאן הוא לשומר העומד בראש מגדל העיר ומשקיף למרחוק. תפקיד השומר הוא לזהות אויב המתקרב לעיר, ולתקוע בשופר כדי להזהיר את התושבים להתכנס ולהתגונן. בדומה לכך, הנביא ממונה לשמש כצופה רוחני. בניגוד לשומר הרגיל, הנביא אינו מזהיר מפני חרב בשר ודם, אלא מפני פורענות אלוהית העתידה לבוא [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, כאשר הנביא שומע מאת ה' גזירה של פורענות, עליו לפעול. וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי, עליו להעביר את האזהרה לעם כדי לעורר אותם לחזור בתשובה, ובכך להינצל מן העונש בטרם יתרחש [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה מִמֶּנִּי מתפרשת כהוראה להזהיר את העם בשמו של ה' ובשליחותו [רד"ק, מצודת דוד], או מכוחו של ה' [ביאור שטיינזלץ].