זעקתו של הנביא יחזקאל מופנית אל ה' מתוך מצוקה עמוקה, לאחר שנצטווה לאכול מאכל משוקץ כדי לסמל את טומאתם של ישראל. בתגובה לכך, הוא שוטח את טענתו כי שמר על טהרה מוחלטת לאורך כל חייו, ותמה כיצד יוכל כעת לטמא את עצמו במאכלים אלו.
המילה אהה מבטאת לשון של אנחה [רש"י] או צעקת יללה [מצודת ציון]. המילים מטומאה וכן פגול מתפרשות כדבר מתועב, מאוס ומשוקץ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיחזקאל, בהיותו כהן, מקשה כיצד יוכל לאכול דבר נמאס, שכן מעולם לא אכל מאכלות האסורים לישראל או כאלה הפוסלים כהנים, והוא נזהר בכך עוד מימי נעוריו, אפילו בטרם הבשיל שכלו לחלוטין להיזהר מכל נדנוד של איסור [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. הוא טוען כי מעולם לא בא אל פיו דבר מתועב, ולכן מתחנן שלא ייאלץ לעשות זאת כעת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, חלק מן הפרשנים מקשים על ההבנה הפשוטה של הפסוק: מהי הגדולה בכך שנביא וכהן מעיד על עצמו שלא אכל בשר אסור ממש? בשל כך, הם מפרשים את הפסוק על פי מסורת חז"ל, המציגה רף טהרה מחמיר וגבוה במיוחד של הנביא [רש"י, רד"ק].
לפי דרך זו, ההצהרה נפשי לא מטומאה אינה עוסקת רק במאכל, אלא מלמדת שהנביא שמר על טהרת מחשבתו ולא הרהר מחשבות רעות ביום שעשויות היו להביא אותו לידי טומאת הגוף בלילה [רש"י, רד"ק, חומת אנך]. האמירה נבלה וטרפה לא אכלתי אינה מתייחסת לאיסור הרגיל, אלא לכך שמעולם לא אכל מבהמה מסוכנת שנטתה למות ושחטו אותה בחיפזון כדי שלא תמות, אף על פי שהשחיטה עצמה הייתה כשרה [רש"י, רד"ק]. לבסוף, בשר פגול מתפרש כבשר של בהמה שהתעורר בה ספק הלכתי והוצרכה לפסיקת חכם כדי להתירה, או בהמה שלא הורמו ממנה מתנות כהונה [רש"י, רד"ק].
מתוך פירושים אלו עולה תמונה של שלמות רוחנית ופיזית, שבה קיימת הקבלה עמוקה בין שמירת טהרת הגוף והמחשבה לבין השמירה הקפדנית על קדושת הפה והימנעות מכל ספק של איסור במאכל [רד"ק, חומת אנך].