המבנה האדריכלי של לשכות המקדש מתאפיין בסימטריה קפדנית, שבה מתחם אחד משמש תמונת ראי למשנהו. הכתוב משרטט את מערך הלשכות הנוכחי על ידי השוואתו הישירה ללשכות הצפוניות שכבר תוארו קודם לכן.
תחילה מתואר המרחב הפתוח, וְדֶרֶךְ לִפְנֵיהֶם (תיבה הנכתבת באות מ"ם סופית ולא בנו"ן [מנחת שי]). בעוד שחלק מהפרשנים סבורים שמשמעות קיומה של הדרך מובנת מאליה [רד"ק], אחרים מפרטים את מהותה ומידותיה. יש המסבירים כי לפני הלשכות הללו השתרע שטח אוויר פתוח בחצר החיצונה, ברוחב של חמישים אמה, שהגיע עד לכתלי החצר [רש"י ומצודת דוד]. מנגד, יש המדייקים שמדובר בשביל מעבר ברוחב עשר אמות שעבר ממזרח למערב, בין הלשכות לבין הגדר [מלבי"ם]. דרך זו הייתה כְּמַרְאֵה הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן, כלומר זהה לחלוטין במראהּ לדרך שעברה סמוך ללשכות שניצבו במעלה ההר בפאת צפון.
לגבי מידות המבנים עצמם, נאמר כְּאָרְכָּן כֵּן רָחְבָּן. זהו מקרא קצר [מצודת דוד], והפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות בהבנתו. גישה אחת גורסת כי כוונת הכתוב היא שהאורך והרוחב של הלשכות הללו היו זהים לחלוטין לאורכן ולרוחבן של הלשכות הצפוניות [רש"י ומצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת זאת כהבדל העיקרי בין מתחמי הלשכות: בעוד שהלשכות הצפוניות הפנימיות היו מלבניות (אורכן מאה אמות ורוחבן חמישים), הלשכות הללו היו מרובעות, ואורכן היה שווה לרוחבן [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ].
ההשוואה המדוקדקת ללשכות הצפוניות נמשכת לכל פרטי המבנה: וְכֹל מוֹצָאֵיהֶן, שהם מקומות היציאה [ביאור שטיינזלץ], היו שווים בצורתם [מצודת דוד], וכללו שביל יציאה צר ברוחב אמה אל עבר הדרך המרכזית [מלבי"ם]. וּכְמִשְׁפְּטֵיהֶן, כלומר חוקי הבנייה שלהן, גובהן, תבניתן [מצודת דוד] ומעמדן ההלכתי כחול [מלבי"ם], היו זהים לחלוטין לאלו של הלשכות העליונות. כך גם וּכְפִתְחֵיהֶן, כאשר מספר הפתחים [מצודת דוד] וכיוונם העיקרי כלפי צפון [מלבי"ם] תאמו בדיוק לאלו של הלשכות הצפוניות.