חזון המקדש העתידי מציג מערכת מורכבת ומדויקת של חצרות, חומות ולשכות. בתוך התכנון האדריכלי הזה, מופיעה חומה חיצונית המפרידה בין אזורים שונים במרחב, אשר נושאת משמעות מבנית והלכתית כאחד.
הפרשנים מסכימים כי המילה וְגָדֵר משמעותה כותל [מצודת ציון]. כותל זה, אֲשֶׁר לַחוּץ לְעֻמַּת הַלְּשָׁכוֹת, היה כותל גלוי הנראה לעין מבחוץ, ותפקידו היה להפסיק ולהבדיל בין אזור הלשכות לבין החצר החיצונה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
הגדר נמשכה דֶּרֶךְ הֶחָצֵר הַחִצוֹנָה אֶל פְּנֵי הַלְּשָׁכוֹת. כיוונה של החומה היה כלפי מזרח, שכן הצד המזרחי מכונה "פנים", והיא נמתחה על פני השטח מכיוון צפון לדרום [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. מעבר להפרדה הפיזית, לחומה זו היה ייעוד מרכזי בשמירה על קדושת המקום: היא שימשה מחיצה שנועדה להבדיל בין השטח המקודש, שבו הותר לאכול קודשי קודשים, לבין השטח החיצוני שאינו מקודש. בכך הגנה הגדר על הקורבנות לבל יצאו אל מחוץ לתחום המותר וייפסלו [מלבי"ם].
לגבי מידות החומה, נקבע כי אׇרְכּוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה. מידה זו מתייחסת לאורכו הגלוי לעין של הכותל [מצודת דוד], והיא תואמת בדיוק לאורכן של הלשכות עצמן [רד"ק, אברבנאל]. נתון זה שופך אור על יחסי המידות של המבנה כולו: מכיוון שאורכו הכולל של ההיכל עמד על מאה אמה, נמצא שהלשכות והגדר שלצידן לא חפפו את כל אורך ההיכל, אלא תפסו מחצית מאורכו בלבד [רד"ק, אברבנאל].