לאחר תיאור המבנה האדריכלי של המקדש, מתבאר ייעודן המעשי והקדוש של הלשכות. המלאך או האיש הדובר עם הנביא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] מסביר כי לִשְׁכוֹת הַצָּפוֹן ולִשְׁכוֹת הַדָּרוֹם אֲשֶׁר אֶל־פְּנֵי הַגִּזְרָה, כלומר הלשכות המערביות הנמשכות מן הכותל לכיוון המקדש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ. קדושתן של לשכות אלו היא כקדושת עזרת הכהנים הפנימית, הממוקמת פנימה מעזרת ישראל [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד], וזאת בניגוד ללשכות אחרות במתחם שאינן מקודשות ונחשבות לחול [מלבי"ם].
לשכות אלו מיועדות לאכילת הקדשים על ידי הכהנים אֲשֶׁר־קְרוֹבִים לַה'. רוב הפרשנים מסכימים כי הגדרה זו מכוונת לכהנים מבני צדוק, אשר שמרו על נאמנותם לה' ולא עבדו עבודה זרה, ולכן רק הם הראויים לשרת בקודש ולאכול מן הקרבנות [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מבארת כי תיאור זה בא להוציא מכלל האוכלים כהנים פסולים שהם "ערלי לב וערלי בשר" [רד"ק, אברבנאל].
בנוגע לפעולה המתוארת במילים שָׁם יַנִּיחוּ, הכוונה אינה רק להנחה ואחסון, אלא להנחת הקרבנות במטרה לאכול אותם שם בתוך הלשכות [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
הכתוב מפרט את סוגי הקרבנות שיובאו למקום: תחילה מוזכרים קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים באופן כללי, ולאחר מכן ישנו פירוט של וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם. הפרשנים מסבירים את הכפילות הזו בכך שהאזכור הראשון של קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים נועד להרחיב ולכלול גם את שלמי הציבור וקרבנות העולה; למרות שאינם חטאת או אשם, יש להם דין מחמיר זהה, והם נאכלים או מונחים באותו מקום קדוש יחד עם שאר קודשי הקודשים [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד].