מידות המבנים בחצר המקדש העתידי משקפות סדר אדריכלי מדויק, שבו כל לשכה וחלל פנוי מתוכננים בהתאמה לחלקים אחרים במתחם. הנביא מובל אל הלשכות הצפוניות שבחצר החיצונה, ובוחן את מידותיהן ומיקומן במרחב.
שטח הלשכות משתרע אֶל־פְּנֵי אֹרֶךְ אַמּוֹת הַמֵּאָה, כלומר אורכן ממזרח למערב הוא מאה אמות. השימוש בה"א הידיעה במילה הַמֵּאָה בא ללמד כי אורך זה מקביל בדיוק למידת המאה שהוזכרה קודם לכן ביחס לאזור "הגזרה" וקירות הבניין [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי המילה אֶל־פְּנֵי מצביעה ספציפית על צד מזרח, שכן המושג "פנים" במקרא מכוון תמיד מזרחה, ושם נמצאת נקודת ההתחלה של מדידת האורך [מלבי"ם].
הכניסה ללשכה מוגדרת כפֶּתַח הַצָּפוֹן, והכוונה היא לפתח הפתוח ופונה לכיוון צפון, אל עבר החצר החיצונה. רוב הפרשנים מסבירים כי פתח זה פונה ישירות אל החלל הפתוח של החצר. עם זאת, ישנה גישה המשרטטת מסלול הליכה מורכב יותר בתוך המבנה: על פי תיאור זה, הנכנס מגיע מפתח קטן בצד דרום, חוצה את הלשכה, ויוצא מבעד לפתח העיקרי הנמצא בצפון ופונה אל רצפת החצר החיצונה [מלבי"ם].
באשר למידת המבנה מצפון לדרום, הכתוב מציין וְהָרֹחַב חֲמִשִּׁים אַמּוֹת. גם מידה זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא מקבילה למידות רוחב של חמישים אמה שהוזכרו בשערים הפנימיים של המקדש [רד"ק]. מידות אלו יוצרות תמונת חלל ברורה בחצר: מכיוון שרוחבה הכולל של החצר החיצונה הוא מאה אמות, בניית הלשכות ברוחב של חמישים אמה בלבד מותירה מולן אוויר וחלל פנוי. כך נוצרת רחבה פתוחה של מאה אמות אורך על חמישים אמות רוחב, המפרידה בין פתח הלשכות לבין הכותל הצפוני של החצר החיצונה [רש"י, מצודת דוד].