מסעו החזוני של הנביא יחזקאל ברחבי המקדש משנה כיוון, כאשר המלאך המדריך אותו מוציא אותו מן החלקים הפנימיים אל עבר המתחם הצפוני.
המלאך מוביל את הנביא אל מחוץ לעזרה הפנימית, או מתוך ההיכל עצמו [מצודת דוד], אל עבר הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. חצר זו מזוהה על ידי חלק מן הפרשנים כעזרת הנשים [רד"ק, אברבנאל]. הכתוב מציין כי ההליכה נעשתה הַדֶּרֶךְ דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן, כלומר דרך השער הצפוני ובנתיב הצפוני. רש"י מסביר את ההכרח הלוגיסטי במסלול זה: המבנה העצום של המקדש חסם לחלוטין את רוחב החצר הפנימית במזרח, ולכן לא ניתן היה לעבור בתוכה כדי להגיע ללשכות. הדרך היחידה לגשת אליהן הייתה באמצעות עקיפה דרך החצר החיצונה הצפונית.
לאחר מכן נאמר וַיְבִאֵנִי אֶל־הַלִּשְׁכָּה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאף על פי שהמילה כתובה בלשון יחיד, הכוונה אינה לחדר בודד אלא למקום משכנן של קבוצת לשכות שלמה שעמדה בפאת צפון [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, המלבי"ם מציע פירוש ייחודי ולפיו לשון היחיד מדויקת: הנביא הובא אל לשכה אחת ספציפית שעמדה בצד מזרח. פתחה של לשכה זו היה מכוון במדויק מול פתח האולם, כך שהעומד בתוכה יכול היה לראות את פתח ההיכל, ואף לשחוט שם קדשים קלים. מתוך לשכה זו, דרך פתח אחורי צר, הוצא הנביא החוצה אל הצפון.
מיקומן של הלשכות מתואר במילים אֲשֶׁר נֶגֶד הַגִּזְרָה וַאֲשֶׁר־נֶגֶד הַבִּנְיָן. הלשכות עמדו במקביל לכל מאה האמות של אורך המקדש [רש"י], במרחק של עשרים אמה ממנו [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מסבירים את המונחים האדריכליים בפסוק: הַגִּזְרָה היא המבנה המרכזי והמתנשא של המקדש, הכולל את ההיכל וקודש הקודשים [מצודת ציון, שטיינזלץ], בעוד שהַבִּנְיָן מתייחס למבני העזר הצמודים למקדש, כגון התאים, הצלעות והמסיבה שהיא גרם המדרגות הלולייני [מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם].