מבנה הלשכות בעזרות המקדש דרש תכנון מדויק של שבילי גישה ומעברים בין המבנים השונים. בחזית הלשכות, לצד מזרח, היה מַהֲלַךְ, כלומר דרך ושביל הליכה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המרחב תוכנן כך שהלשכות נבנו זו מול זו, וביניהן הפריד שביל ברוחב של עשר אמות [רד"ק, אברבנאל]. שביל זה חצץ בין מערכת הלשכות הגדולה למערכת הלשכות הקטנה יותר [מלבי"ם], והוביל אֶל הַפְּנִימִית – מונח שמתייחס להגעה אל החצר הפנימית [ביאור שטיינזלץ], או משמש כשם קיבוצי המכוון ללשכות הפנימיות עצמן [רד"ק, אברבנאל].
הכניסה למרחב זה נעשתה דרך דֶּרֶךְ אַמָּה אֶחָת, שהיא מעבר צר או פתח ברוחב אמה בלבד [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים שתי גישות להבנת תפקידו של מעבר צר זה. גישה אחת מסבירה כי בשל חומות החצרות העבות והמבנים הסמוכים שחסמו את הגישה הרגילה לחלל שבין הלשכות, נוצרה מעין פרצה צרה ברוחב אמה בקצה החומה. פתח זה אפשר לאדם להידחק ולהיכנס פנימה אל אותו שביל של עשר אמות [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי מדובר היה בדלת פנימית צרה שחיברה בין הלשכות הקטנות לגדולות ואפשרה מעבר ישיר ביניהן [מלבי"ם].
בסיום, הכתוב מציין כי וּפִתְחֵיהֶם לַצָּפוֹן, כלומר דלתות הלשכות הללו פנו לכיוון צפון [רד"ק, אברבנאל], אל מול רצפת החצר החיצונה [מצודת דוד]. אף על פי שהיה קיים אותו פתח צר ברוחב אמה שחיבר בין הלשכות, הפתחים הצפוניים הם אלו שנחשבו לפתחים העיקריים והרשמיים של המבנה [מלבי"ם].