נביא הזעם מציג בפני עם ישראל כתב אישום כפול וחריף, המצביע על הידרדרות מוסרית ודתית עמוקה. העם לא רק שנטש את ציוויי ה' המיוחדים לו, אלא אף איבד את הסטנדרטים הבסיסיים ביותר, עד שמצבו הפך ירוד מזה של אומות העולם שסביבו.
במוקד התוכחה עומדת המילה הֲמָנְכֶם, אשר מפרשי המקרא מציעים לה מספר כיווני הבנה החושפים את שורש החטא. גישה מרכזית מפרשת מילה זו מלשון "המון" וריבוי. ה' העניק לישראל שפע והפך אותם להמון רב וגדול יותר משאר העמים, אך דווקא מתוך רוב הטובה הזו הם בעטו בה' ומאסו בחוקיו [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. אחרים רואים במילה זו גנאי, המצביע על כך שישראל הפכו להמון פרוע, רועש ובלתי מסודר, והרבו להרשיע יותר מן הגויים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הזמנה וזימון, כלומר שישראל הפקירו את עצמם במכוון כדי ללמוד ממעשי הגויים ולעזוב את חוקי ה' [רש"י, מלבי"ם], או מלשון המיה ורעש [רש"י].
החלק השני של הפסוק מציג את שיא השפל: וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם. הפרשנים מסבירים את כפילות החטא בשני מישורים. במישור האמוני, הגויים הפגינו נאמנות ולא המירו את אלוהיהם, אף על פי שמדובר באלילי שקר. ישראל, לעומת זאת, בגדו בה' והמירו אותו באלילים חסרי תועלת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. במישור המוסרי והחברתי, גם לאומות העולם ישנם משפטים, דתות מבוססות שכל ונימוסים מתוקנים והגיוניים. ישראל ירדו למדרגה כה נמוכה, עד שאפילו את החוקים הטובים והבסיסיים הללו הם לא קיימו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כפי שמנסחים זאת חז"ל, העם בחר לאמץ מן הגויים אך ורק את המעשים המקולקלים והמושחתים, אך נמנע לחלוטין מללמוד מהם את המעשים המתוקנים והראויים [רש"י, רד"ק].